אני תושבת שדרות וסטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר שבנגב. יום לפני ה-7 באוקטובר, יצאתי מהבית לשלושה ימים, אז לא ידעתי שאותם שלושה ימים יהפכו לעשרה חודשים ועכשיו, בתקופה הכי מתוחה מאז תחילת המלחמה, הם מסתיימים, התקופה נגמרת.
מאז האירוע אני שואלת: איך אנשים עם מוגבלות באזורי קו האש יכולים לנהל שגרה בזמני חירום ומלחמה? לפי הנחיות פיקוד העורף, במקום בו אין מרחב מוגן, יש לשכב ולהגן על הראש, אבל רוב האנשים עם מוגבלות פיזית, ביניהם גם תושבי העוטף המטווח, לא יכולים לעשות זאת.
עם החזרה מהפינוי, כל שהות בחוץ תהווה עבורנו סכנה מיידית. לא נוכל לנהל שגרה, לא נוכל לעבוד וללמוד. אפילו יציאות מהבית לסופר, לטיפול רפואי או סתם למפגש עם חברים יהיו כרוכות בסכנת חיים. לכן, כמו מפונים רבים אחרים אני שואלת: איך מצפים מאתנו לחזור הביתה? האם עלינו להגן על חיינו או להמשיך בשגרה?
הדרישה לחזרה ליישובים בצל חשש ממתקפה איראנית, בטענה שאנחנו כבר "רגילים" לחיות עם איום ביטחוני יותר מ-20 שנה, מוכיחה שוב עד כמה הפריפריה, ובפרט תושביה עם מוגבלויות, נמצאת בתחתית סדרי העדיפויות.
אני קוראת למשרד הביטחון, לרשויות המקומיות ובפרט לעיריית שדרות להנגיש מרחבים מוגנים ומיגוניות, ועד שזה יקרה, אני מבקשת מכלל משרדי הממשלה והגורמים הרלוונטיים להאריך באופן מיידי את השהות במקומות הפינוי לתושבים עם מוגבלות כדי שנוכל להמשיך בשגרה, אנחנו לא צריכים לחזור אל זירת מלחמה.
התרעות פיקוד העורף