"הותרו השבטים לבוא זה בזה": מה בעצם חוגגים בט"ו באב?

כמה חם היום? אפילו האייפון שלי שובת. "iPhone needs to cool down before you can use it" - הכריז העצלן בדרמטיות מעל גבי המסך הנעול, וליתר ביטחון אף הוסיף תמונה מאיימת של מד טמפרטורה רותח, אדום ובוהק. תוך כדי חיפוש בהול אחרי אמצעי קירור מאולתרים להצלת חייו של הגוסס, חשבתי לעצמי שהפטנט הזה של האייפון - נטרול זמני עקב עומס חום, יכול להיות יעיל מאוד גם אצלנו, בני האדם, ולחסוך לא מעט מחלוקות וסערות תקשורתיות. מה לעשות, החום הזה מטריף את כולנו.

אבל עם כל הכבוד, איך העובדה הזו הופכת את יום ט"ו באב ליום חג? מה פה השמחה הגדולה? מסתבר שיש קשר הדוק בין שני המועדים השכנים, החולקים יחדיו את חודש אב: בעוד תשעה באב מציין את תכלית הקלקול, השפל והחורבן, תוצאות המחלוקת, הפירוד ושנאת החינם, הרי שט"ו באב הוא יום חג המסמל את ההפך הגמור - את הבניין, הנחמה והגאולה שתבוא כתוצאה מתיקון בעיות אלו ממש.

ט"ו באב, היום שבו ״הותרו השבטים לבוא זה בזה״, הוא במהותו יום של פיוס, אחדות ונחמה. אין כל פלא שזהו היום בו השלימו את פרויקט כריתת העצים למזבח. אותם עצים שנתרמו על ידי יחידים לשימושה החופשי, חינם אין כסף, של כלל האוכלוסייה, הם מעשה המבטא ערבות הדדית ואכפתיות קהילתית כלפי כל חלקי הציבור, כולל החריגים ביותר - אותם חוטאים הבאים להקריב כדי לכפר על חטאם, שגם יוכלו להשתמש בעצים אלו כשיזדקקו להם בעתיד - ומהווה את ההפך הגמור לשנאת החינם, סיבת החורבן.

לצד מארזי השי, המתנות והשוקולדים, כדאי שננצל את ט"ו באב כדי לחגוג את "יום שבירת הגרזן" - אותו גרזן מחלוקת וחורבן, המאיים לכרות את הענף עליו יושבים כולנו - ונלבש "בגדי לבן" המבליטים את כל המשותף והמאחד בינינו. רק כך יהיה זה אכן חג "אהבת חינם" שמח!