יכולתי להוסיף עוד כהנה וכהנה על האמור לעיל, כדי לחדד את הדילמה שבפנינו, בעת שאנחנו שוקלים לאיזה צד אנחנו מצרפים את תמיכתנו, אבל החלטתי לעצור בנקודה זאת. פשוט אין טעם בניסיון לשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע. השיח הוא רעיל, האלימות אינה יודעת גבולות – והסדקים הולכים ומתרחבים.
למזל כולנו, תקופת כהונתו של אהוד ברק בלשכת ראש הממשלה התקצרה – ו"השלום" עם סוריה לא קרם עור וגידים. נשיא סוריה פשוט לא הגיע למקום שבו ברק חיכה לו.
חלק מה"פרשנים" שסיפרו לנו בזמנו שתמיד נוכל לחזור לאזורים שאנחנו נוטשים חוזרים כעת על אותן מנטרות; שלא לדבר על כל אלה שהבטיחו לנו שגירוש היהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון רק “יחזק את ביטחוננו". אני עובר על מודעות התמיכה בעיתונים - והשמות הם אותם השמות. מסתבר שהמשאב היחיד שלא מתכלה אצלנו הוא זה של גנרלים בדימוס.
מה שמחזיר אותי לדילמה קורעת הלב. מניעים פוליטיים מנחים, בעיניי, את כל אלה שעושים לילות כימים, למיטב התרשמותי, כדי להביא לסיום כפוי של המלחמה ללא ניצחון. אינני רוצה להיות ספציפי מדי, אבל רבים מהתומכים כעת במהלכים הזויים, למיטב הבנתי, היו מאבות הקונספציה ש"חמאס מורתע". תחזיותיהם מתועדות. אי אפשר לברוח מהן. כמו גם מדברים שהם אמרו ערב נסיגות קודמות.
בד בבד, אני לא יכול לסלק מעליי את המחשבות שההתרשלות הקולוסאלית בשעות הגורליות שקדמו לפריצה של הגדרות, נטולה לגמרי אלמנטים פליליים. הסירחון, אי אפשר עוד לברוח ממנו. ראש הממשלה לא היה שם.
התרעות פיקוד העורף