הגענו לתאריך סימבולי: 11.9 - 23 שנה אחרי מתקפת בן לאדן ואסון התאומים. בחדשות של המאה הנוכחית אירוע רודף אירוע, אבל המועד הזה היה, בניתוח לאחור, נקודת מפנה אסטרטגית במזרח התיכון שהכרנו עד אז.
עוצמת הפיגוע במגדלי התאומים תורגמה להשפעה ישירה במזרח התיכון, שינתה את עקרונות היסוד עליו הוא נשען שנים רבות ולמעשה ירידתה של עיראק של סדאם חוסיין מהבמה בצירוף הנסיגה ההדרגתית של כוחות ארה"ב מהאזורים בהם פעלה, חיזקה מאוד את הכוחות המתנגדים (בדגש לאיראן) ואיפשרו מחד את ההסתערות שלה לכיוון הגרעיני (כשהסכם בדרך רק עיכב את ההסתערות הזו) ואת היכולת שלה להתחיל ו"ליצא את המהפכה" והפעם עם יכולת כמעט בלתי מוגבלת לאזורים נרחבים במזרח התיכון.
הרבה מאוד עבר מאז, אבל זרעים רעים שנשתלו בקרקע אז, נותנים את פריים המורעל כיום.
תודה על ההבחנה הזו, יאמר בוודאי הקורא, אבל מה מצבנו כעת במלחמה, הוא ישאל, ולאן זה הולך.
אינה מעוניינת במלחמה כוללת בשלב הזה וחוששת מאוד מאיבוד שליחיה וכוחה בלבנון ובסוריה ומנזק רב העלול להיגרם לה עצמה.
בימים אלו שמועות עקשניות טוענות שהחות'ים שלחו לוחמים למיליציות הערוכות בסוריה ואולי אף בירדן כדי להצטרף למעגל הלחימה הישיר. ארה"ב ובנות בריתה מאירופה מנהלות כבר מזה כמעט שנה אסטרטגיה הגנתית מול האיום החותי המתמקדת בהגנה על ספינות בים האדום (לא הרמטית) ומדי פעם תקיפת אתרי שיגור וצבא בתימן עצמה (ניתן להניח שאסטרטגיה אחרת (התקפית במהותה) הייתה משרתת טוב יותר הן את הממשל בארה"ב והן את ישראל.
זוהי בקצרה תמונת המצב כפי שאני מנתח אותה נכון ל-11.9.24. באשר לשאלה מה ניתן לעשות מכאן והלאה - נדרש טור נוסף. אנו לא במצב רע, אבל ניתן היה להערכתי, בניהול נכון, להשיג יותר הישגים (כולל מטרות מלחמה נוספות) זה מכבר ובפחות זמן. יש מה לעשות.
התרעות פיקוד העורף