העקרונות המוסכמים על כולם הם אלו:
1. יש להמשיך עם הפעילות הצבאית האגרסיבית של צה"ל בלבנון לגריעת יכולותיו של חיזבאללה, עד שיסכים לתנאים שמציבה ישראל.
2. בסופו של כל מהלך צבאי, יש צורך במהלך מדיני שיסגור את האירוע (בהתאם לתכלית האסטרטגית ולמטרה של המהלך הצבאי).
עד כאן מרחב ההסכמות שעליו כאמור אין אדם אחד שלא יסכים. מכאן מתחיל שיח אחר, לרוב של פרשנים:
1. חלק מדברים על תמרון אסטרטגי משמעותי בקו נהר הליטאני ואף צפונה מכך ל"כליאת" אזור דרום לבנון ותחילת ניקויו מגורמי טרור ומאמל"ח.
2. חלק מדברים על מהלך קרקעי טקטי שכל מטרתו היא לתפוס רצועת שטח רחבה מצפון לגבול עם ישראל ובכך ליצור חיץ פיסי בין יישובי הצפון ללבנון, כשהרצועה נתונה לשליטה ביטחונית של צה"ל (גם כאן נחלקות הדעות האם לצמיתות או עד להחלפה ע"י גורם אחר כלשהו).
1. חלק טוענים שיש צורך לנסות "לסדר" את לבנון בסיוע ארה"ב וצרפת כך שיימנע שיקום הן צבאי והן פוליטי של חיזבאללה (או העדה השיעית ככלל).
2. חלק אחר טוען שיש להגיע ל"הסדרה" שזהו מעין שם קוד למסמך הבנות כתוב שבמסגרתו ישראל מעגנת את תנאיה בהסכמה של הצד השני (המוחלש) ואז מפסיקה את תקיפותיה ואת נוכחותה על אדמת לבנון. התנאי שמוצב במקרה הזה הוא בקרה ואכיפה חזקה מאוד בשטח ושמירת הזכות לישראל לפעול מול כל הפרה שתאותר בשטח.
השיח ראוי ובמקום, אבל הייתי מציע לבטל מספר קונספציות ישנות השייכות לעולם של לפני ה-6 באוקטובר, בטרם נתחיל בו. להלן התובנות והשאלות שלי:
לאור האמור, אני מציע לאמץ המשגה חדשה ושיח חדש על המצב הרצוי בלבנון ביום שאחרי:
התרעות פיקוד העורף