המחנה האיראני לא ישקוט. עבורם חיסולו של חסן נסראללה איננה עוד קו שנחצה, אלא הרבה יותר מכך. הוא איננה רק קלף מרכזי במכונה המשומנת שבנו, שהועבר לעולם הבא. לתחושתם, ישראל הכריזה מלחמה עליהם ועל המחנה כולו. ובמלחמה, כמו במלחמה, יורים טילים.
משסיימו בעזה, פנו כוחות צה"ל לדאחייה. הם חיסלו לא רק את נסראללה, אלא את צמרת הפיקוד הבכיר של חיזבאללה. בתווך עוד תקפו מטוסי צה"ל בנמל חודיידה, מרחק 1,800 ק"מ מגבול ישראל. זה גם המרחק מישראל לאיראן.
אם צה"ל היה לבדו במשימה, היו אומרים האיראנים מילא. אבל ארה"ב ניצבת לצידו בהתמדה בוטחת. היא אחראית למימון המלחמה, לאספקה רציפה של תחמושת ולמתן שכבת הגנה דיפלומטית. למעשה, זו מערכה ישראלית־אמריקאית, או שמא נאמר אמריקאית־ישראלית, שבה צה"ל הוא קבלן הביצוע, אבל לוושינגטון תפקיד מרכזי.
בשנים שחלפו בנו האיראנים סביב ישראל טבעת הדוקה של עוינות. בעזה, בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן, ולאחרונה גם בג'נין וטולכרם. והנה ישראל מרסקת את חמאס, פונה לכתוש את חיזבאללה, ואם תצליח, היא עשויה להמשיך למיליציות השיעיות בעיראק ולדומותיהן בסוריה. אחריהם אולי תסגור גם את החשבון הפתוח עם החות'ים. אורך הנשימה של ישראל נטול מגבלות וסייגים, אמריקה מאחוריה.
לתחושתם של האיראנים, אם הם לא יבלמו את הרכבת הדוהרת, הם עלולים למצוא את עצמם בתוך שנה או שנתיים ללא שלוחיהם. כשהיא עירומה מכל משמר, עלולות אויבותיה המרות, השטן הקטן והשטן הגדול, להחיות את תוכניתן הישנה לתקוף את מתקני הגרעין בשטחה.
על כן, הימים הללו נתפסים אצל האיראנים כמאבק קיומי. אם לא יבלמו אותו כעת, הוא עלול להתעצם ולבוא אל פתחם. על ישראל, לשיטתם, לספוג מכה שתבלום אותה וכך תציל את הגורל המסתמן. לא תקיפה נקודתית ולא זבנג כטב"מים וגמרנו, אלא מכה סוערת שתבלום את מכונת המלחמה. ומוטב להם שהדבר ייעשה עתה, בעודו בלבנון, כדי שצה"ל לא ימשיך משם לזירות האחרות.
בטהרן עוקבים בדריכות רבה אחר תנועות צה"ל בדרום לבנון. השאלה המרכזית מבחינתם היא אם ניעצר. שמא מבקש צה"ל לגבות מחיזבאללה מחיר כבד ולחזור הביתה, או הועיד לה אותו גורל כמו לחמאס. ישראל רומזת לפעילות מוגבלת.
שינוי סטטוס
אף שספגו מכה אנושה, עדיין קשה למצוא סימני שבירה בשורות חיזבאללה. כוחות הקרקע שלהם ערוכים ומוכנים לכניסת צה"ל, ורובם שלמים. הם אנשים אדוקים, ומבחינתם, המכות הקשות שניחתו עליהם הן משוכה בדרך להגשמה. כשאלוהים מנסה אותם, אפילו מה שהורג מחשל.
בנאום אחר מהשנים האחרונות אמר נסראללה: "אתה מקריב אלף או אלפיים שהידים (חללים) כדי שמיליונים יחיו. מקריב עשרות אלפים למען מיליונים. זה מה שאנו מועידים לעם הלבנוני".
אלה הם שניים מעיקרי תורת ההתנגדות. מותר ואף רצוי להקריב מעטים אם הדבר ישפר את חייהם של רבים אחרים. והמוות איננו סוף, אלא רק שינוי סטטוס. התפיסה הזו מסבירה את הפער בינינו לבינם: עבור ישראלים רבים, הריגתם של לוחמי אויב היא הישג. עבורם – מחיר נדרש למען המטרה.
מי הרג את נסראללה?
על פי המדווח, את הבשורה על הטבח ב־7 באוקטובר קיבל נסראללה מאנשיו בהפתעה גמורה. חוץ מזה, סנוואר וחבורתו גזלו מהם את מרכיב ההפתעה. במשך שנים התאמנו כוחות חיזבאללה על פלישה מהסוג הזה ליישובי הגליל.
למרות כל זאת, החליט נסראללה להעמיד את ירושלים על ראש שמחתו. עבור חיזבאללה, שחרור ירושלים הוא אחת המטרות המרכזיות במאבק בישראל מהיום הראשון להקמתה. לתפיסתם, הם אינם פועלים למען הלבנונים בלבד, או הפלסטינים, אלא בשירות האומה האסלאמית. מיד למחרת הם פתחו במלחמה כחזית סיוע לאחיהם בחמאס.
הם ביקשו להתיש את צה"ל בגזרתם, אבל לא באופן שיפתה אותו לפתוח במלחמה רחבה. על כן שמרו על גבולות הגזרה ולחמו משני צידי הגבול בלבד. הם קיוו כי ישראל העסוקה בעזה תספוג ותשתוק. הם גם ייחלו לכך שסנוואר ואנשיו יסבכו את צה"ל בבוץ העזתי. בשני המקרים טעו.
לאט ובהדרגה הלך נסראללה והסתבך כמו חתול בכדורי הצמר של עצמו. בתוך חודשים מעטים הפכה המלחמה לאבן רחיים על צווארו, אבל הוא לא יכול היה להפסיקה, כי חישק את עצמו בהבטחות לסייע לחמאס עד הסוף. כאשר נאלץ להסלים את הלחימה, אחרי מהלומה קשה שספג, הוא העדיף לצאת ידי חובתו ונקט תגובה מוגבלת. אבל ישראל לא סלחה לו על שהחריב את גבולה הצפוני וסירבה לשחק בתוך המשוואות שקבע לה. ואז נעצה בגופו את החץ. חץ מדויק שאותו הגיש לצה"ל, באבירותו, ראש הלשכה המדינית של חמאס בעזה.
סינוואר העריץ את נסראללה ולמד ממנו רבות. הוא האחרון שרצה במותו. אם נותר בחיים, טוב שזכה לחזות בכך, העיר באוזניי השבוע מכר ישראלי. אחר כך הוסיף: אגב, אתה יודע מה עם החטופים?
התרעות פיקוד העורף