פסק הדין של בג"ץ משנת 2006 הוא המקרה היחיד בעולם שבו נדונה החוקיות של סיכולים ממוקדים לצורך מניעת פעולות טרור. עד היום פסק הדין מהווה מדריך לכל צבאות העולם בנושא הדרך החוקית לביצוע סיכול ממוקד באופן חוקי.
המשפט הבינלאומי קובע שני עקרונות מרכזיים בדיני המלחמה: עקרון ההבחנה, שלפיו יש לתקוף באופן מכוון רק מטרות צבאיות ולא לתקוף מטרות אזרחיות, ועקרון המידתיות, שלפיו התקיפה והנזק הנלווה לה צריכים להביא לתועלת צבאית־ביטחונית שיש בה כדי להצדיק את הנזק, כגון פגיעה לא מכוונת באזרחים בלתי מעורבים.
השופט ברק קבע כי על הסיכול הממוקד להיות כפעולת מניעה של סיכון משמעותי ושהמחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד־פעמית כנגד ביטחון המדינה. כאשר נלווית לפעולת הסיכול הממוקד פגיעה באזרחים בלתי מעורבים, על כוחות הביטחון לבחון את התועלת של הפגיעה במטרה (היתרון הצבאי מביצוע הסיכול הממוקד) אל מול הנזק שבפגיעה בבלתי מעורבים.
עם זאת, הפגיעה ברעייתו הייתה מידתית, שכן היא יודעת על מעשיו ומודעת לסכנות הקיימות בהימצאות בסביבתו של בעלה, שכל יום מנסה להסתתר במקום מסתור אחר. על כן היא נוטלת על עצמה סיכון.
לצד זאת נקבע כי הסיכול הממוקד היה חוקי, שכן סוגיית המידתיות הובאה בחשבון – והתוצאה הבלתי מידתית בפועל נבעה מכשל מודיעיני בדבר כמות הפגיעה האפשרית באזרחים, ולא מהחלטה מכוונת לפגוע בהם.
בעקבות פסק דינו של הנשיא ברק הותוותה דרך חדשה למלחמה בטרור העומדת בכללי המשפט הבינלאומי, ובסופו של דבר מדובר בשאלה של מידתיות – ככל שהסיכול מעניק ערך ביטחוני משמעותי יותר, כך יכולה ישראל לקחת סיכון יותר משמעותי לפגיעה באזרחים בלתי מעורבים, ועדיין הסיכול הממוקד יהיה חוקי לפי המשפט הבינלאומי.
חיסולו של חסן נסראללה, הארכי־טרוריסט, שאחראי על רציחתם של אין־ספור אזרחים וחיילים, והמשיך לתכנן פעולות טרור חמורות, מעניק ערך ביטחוני משמעותי ביותר למדינה, ולעולם כולו, ומכאן שגם הטלת יותר מ־80 טונות פצצות בלב אזור מיושב, שבו החליט לקבוע את הבונקר שלו בכוונת מכוון, היא פעולה מידתית המותרת לפי המשפט הבינלאומי.
התרעות פיקוד העורף