שנה ל־7 באוקטובר, ואני נמצא בחופשה בארצות הברית עם כל המשפחה. מעולם לא חשבתי שלנסוע לחופשה יהיה עבורי כל כך מורכב. 365 ימים מאז אותה שבת ארורה ושחורה שאיתה נפתחה מלחמת הקיום של מדינת ישראל. אותה שבת שבה השתנו חיינו לתמיד.
מאז אותו יום אנחנו נלחמים בשבע חזיתות מול אויבים מרים שכל מה שהם רוצים זה לראות אותנו מושמדים מעל פני האדמה הזאת. אנחנו מגיעים להישגים כבירים ובעיקר מראים לעולם וגם לעצמנו איך נראית מדינה שנלחמת על חייה.
בשבוע שעבר הרשיתי לעצמי לטוס לחופשה עם כל המשפחה שלי כדי לנקות את הראש ולהיטען באנרגיות לקראת האתגרים הבאים. אני יכול לומר שזאת ללא ספק החלטה טובה וכיפית מאוד שעשיתי. אך לצד כל ההנאה והאושר, אני לא יכול להתנתק מהמצב הנוראי בארץ. אני מתעדכן בכל דבר, כואב על כל אובדן וגאה בכל הישג.
שנה של מלחמה ואני מודאג כי אני מתקשה לראות את סוף האירוע המטורף הזה מבחינה אסטרטגית. הישגים טקטיים הם דבר הכרחי וחשוב מאוד אבל הם רחוקים מלהיות חזות הכל. 101 חטופים עדיין נמקים בשבי חמאס כי חמאס לא רוצה להחזיר אותם ונשבר לי הלב. אף תמונה של ניצחון לא יכולה להיות שלמה בלי שהם בבית - המתים לקבורה הולמת והחיים לשיקום, אך אני פסימי לגבי האפשרות שזה יקרה.
לפני כמה ימים נתקלתי בהפגנה פרו־חמאסית בלב מנהטן, כשכולם עטופים ב״דגל פלסטין״ וצועקים “Free Palestine” בלי שהם בכלל יודעים על מה הם מפגינים, והבנתי יותר מתמיד שאין מקום יותר טוב לחיות בו מאשר בארץ.
מעולם לא חשבתי ששנה תעבור מאותה שבת שחורה ואנחנו עדיין נילחם על חיינו כאומה במשפחת האומות. אבל התבדיתי. בחלוף שנה מה־7 באוקטובר תפילתי היא רק אחת: שנדע לחיות יחד ולא רק למות יחד למען ארצנו ושנהיה ראויים לאותם אלפים שנפלו, נרצחו ונפצעו למען העם הנפלא שלנו.
התרעות פיקוד העורף