המענה היחיד ביו"ש הוא להחזיר אותה לימי העבר שבהם הלכנו בבטחה ברמאללה ובשכנותיה. לכך צריך לחתור גם היום. פעולה מתמדת, החלטית ועמוקה בתוך שטחי האויב תביא למציאות אחרת באזור התוסס. השקט המדומה שבו אנו שרויים דומה מאוד למה שחווינו בגבולות עזה ולבנון, והלקח שההיסטוריה מלמדת ברור: כל עצירה מאפשרת לאויב להתעצם, כל היסוס יוביל לשפיכות דמים מיותרת.
אין מדובר בפעולה שתסתיים בשבועות ספורים. זהו מאבק ארוך, מתמשך, שמחייב אותנו להבין כי הניצחון מושג בהתמדה ובפעולה עמוקה, ולא בלחץ זמנים. ברצועת הביטחון בלבנון למדנו שמי שאינו כובש את השטח יאבד אותו. הדבר נכון גם כיום ביהודה ושומרון. ללא כניסות קבועות ופעולה נחרצת במרכזי הערים הפלסטיניות, ללא שליטה מוחלטת בשטח ופירוק המחבלים כולם מארסנל הנשק העצום שלהם, נמשיך לצפות במבצעים צבאיים חסרי תוחלת שידחו את הסכנה, אך לא יבטלו אותה. הדבר דורש כוחות נוספים וגדולים כדי לבסס את השליטה והביטחון ביו"ש, ולשם כך יש, בין היתר, לגייס בני 40־50 שנמצאים בשיא כוחם ומוכנים להתגייס למילואים ולהילחם על המדינה.
ההזדמנות הנוכחית בשילוב הגישה הלוחמנית החדשה של ישראל הן רגע נדיר. אנחנו רואים שצה"ל, בהכוונת המנהיגות המדינית, מצליח לשוב ולבסס הרתעה בעזה ובלבנון, ואף באיראן. אבל כדי שהרתעה זו תמשיך ותתחזק, יש לפעול באותו אופן גם ביהודה ושומרון. אסור לנו לאפשר את התפתחותה של חזית נוספת המתחמשת באין מפריע. אחרת צפוי לנו איום גדול לא פחות מזה שהתגלה בלבנון ומזה שהכה בנו מעזה. לא ניתן להשלים עם מציאות שבה קיים "מפקד גדוד טול כרם", המפקד בעצם על מאות מחבלים שמוכנים ליום פקודה. חיסולים אוויריים אינם מספקים כדי למגר את האיום.
מדינת ישראל מתמודדת אומנם כיום בחזית רחבה, אך ההבנה שמלחמה זו אינה עוד מערכה נקודתית, אלא מאבק מתמשך, היא קריטית. הנחישות והכוח שמדינת ישראל מפגינה כעת צריכים להמשיך, ולהתפרש גם ביהודה ושומרון. ללא זה, לא נוכל להבטיח את ביטחונם של תושבי המדינה כולה. המבחן האמיתי טמון דווקא כאן – בחזית שנראית לעתים רגועה יותר, אך היא רותחת מתחת לפני השטח ומאיימת להגיע לכל מרכזי הערים בישראל. המחבלים יכולים לפרוץ בקלות את הגבול הדמיוני של יו"ש ולטבוח חלילה ביהודים בתל אביב או במדרחוב בירושלים.
התרעות פיקוד העורף