אחת השאלות שנשאלת ללא הרף היא מה בדיוק מעכב את התגובה לאיראן? מה יהיה גובה התגובה ולמה בדיוק אנחנו מחכים. המדינה בסוג של ״הולד״ על התגובה, חברות התעופה לא חוזרות לטוס לישראל מהחשש שאוטוטו תהיה תגובה, אירועים מתבטלים, האזרחים במתח כי יודעים שהתגובה זה לא סוף פסוק. אחרי התגובה תהיה תגובת נגד ורק אז נוכל לדעת אם האירוע מוכל או שהוא רק מתחיל.
חשוב להבין שלמומנטום לתגובת נגד יש כללים משלו. עברו שבועיים יום מאז שאיראן תקפה בישראל וכל יום נוסף שעובר עושה את התגובה פחות רלוונטית. גם מבחינת לגיטימציה בינלאומית, שגבוהה מאד ביום שאחרי והולכת ופוחתת עם כל יום שעובר וגם מבחינת היכולת להגיב בחוזקה. ככל שעובר הזמן – תגובה לא פרופורציונאלית הופכת להיות חסרת הקשר.
בארה״ב לא רוצים שישראל תתקוף את מקורות הנפט, מכיוון שזה יביא להעלאות מחירי הנפט בעולם והם גם מטילים וטו על תקיפת מתקני הגרעין, כי לא מעוניינים לקחת את הזיכון של מלחמה אזורית – רגע לפני בחירות.
נשאלת השאלה המהותית – ישראל עד עכשיו לא ביקשה רשות, למה עכשיו כן? כי הגענו לשלב שבו אנחנו לא יכולים להוציא לפועל תקיפה באיראן בלי לקחת בחשבון שתהיה תגובה ותגובה איראנית תדרוש סיוע אמריקאי. ההנחה היא שאיראן תתקוף בחזרה, ואז יהיה צורך בקואליציה שתסייע לישראל בהובלת ארה״ב.
למעשה, ההישגים של השבועות האחרונים שהצליחו להציב את ישראל כשידה על העליונה ולהחזיר בחזרה את ההתרעה שהייתה כה חסרה – הולכים ונשחקים בכל יום שהדיונים בינינו לבין האמריקאים פרוסים לעיני כל. הטענה לפיה ״הכל מחושב ויש לנו אסטרטגיה ברורה״ מאוד בעייתית בשלב הזה. לכאורה, העיכוב בתקיפה מכוון ונועד "להרדים" את האיראנים. טענה זו יכולה הייתה לתפוס מים אם האמריקאים היו מסוגלים לשמור על דממת אלחוט ולא לפרסם נ.צ. של התקיפה בעיתונות.
כעת, האסטרטגיה הכי טובה שלנו תהיה להגיע להסכם עם ארה״ב אודות היקף התגובה באיראן, אבל לדאוג לאותת לטהרן שאין להם אפשרות לתגובת נגד ואם תהיה כזו – היא תישא בתוצאות של תגובת נגד חמורה שבה תשתתף גם ארה״ב.
צעד כזה יהיה משמעותי גם לחיזוק ההרתעה וגם יהיה גורם משמעותי במלחמה על התודעה. עבור שחקן כמו איראן, להכיל את התגובה של ישראל זה לא דבר של מה בכך. לכן, גם אם ישראל לא תתקוף את היעדים שביקשה, היא תצא מהסבב הזה כשידה על העליונה.
התרעות פיקוד העורף