דומה שהתרגלנו למעמד המדורדר של ישראל במסגרת האו"ם. לא ניתן לספור את מספר הגינויים שישראל ספגה ואת ההחלטות המרובות שניתנו נגדה על ידי האו"ם והגופים הנספחים אליו. לאחרונה החמיר המצב כאשר ענייננו הגיע לבתי הדין הבינלאומיים. אין מדינה בעולם הנמצאת במצב דומה, ואין מדינה בעולם שזוכה ליחס כה שלילי וכה בלתי מוצדק.
הרקע למצב זה נעוץ בכך שמדינת ישראל ממוקמת בלב העולם הערבי. הציונות מצאה את עצמה מיום היוולדה בהתנגשות עם ערביי ישראל ועם הערבים שמחוץ לישראל. אבות הציונות היו משוכנעים שבפנינו מאבק לאומי. בתום מלחמת העולם הראשונה קרסה האימפריה העות'מאנית ששלטה באזור. היה זה רק טבעי שהערבים, בדומה לעמים אחרים, יפתחו רגשות לאומיים, ומנהיגי התנועה הציונית ביקשו להתמודד עם התפתחות זו. המאמר המכונן של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל", שנשא כותרת משנה "אנחנו והערבים", התייחס אך ורק לעמדות הלאומיות של שני העמים. אין בו אפילו מילה אחת על האסלאם.
השופט משה לנדוי, נשיא העליון לשעבר, התייחס להיבט הדתי בראיון שנתן לארי שביט ופורסם ב"הארץ": "מבחינת האסלאם, אדמת ישראל כולה היא אדמת ווקף... רכוש המוקדש לאל. זאת הסיבה לכך שמבחינתם של ערבים מוסלמים אסור לתת ליהודים דריסת רגל של שליטה באדמה הזאת וצריך לדחוק אותם מכאן".
לנדוי מדגיש ובצדק את הסוגיה הדתית, אך הוא דיבר על "ערבים מוסלמים". אולם ההיבט הדתי הוא הרבה יותר רחב. קיים עולם מוסלמי ענקי שכוחו הולך וגובר. לאחר פטירתו של מוחמד, מייסד האסלאם, כבשו יורשיו הערבים שטחים עצומים, ובהם את ארץ ישראל. בשטחים שנכבשו עברה מרבית האוכלוסייה תהליך של אסלאמיזציה.
אולם התפשטות האסלאם לא הושגה רק בכוח החרב. בתקופת מסעי הצלב ביקשו הנוצרים להעביר לצידם את השבטים המונגוליים כדי שיסייעו להם במלחמתם בערבים. המהלך נכשל. רבים מהשבטים המונגוליים, הטטריים והטורקיים בחרו לאמץ דווקא את דת האסלאם. עמים אסלאמיים אלה, שמהם רבים בעלי עוצמה, מזדהים עם הצד הערבי והפלסטיני - מציאות שמגבירה את נחיתותנו במישור הבינלאומי.
התוצאה היא שכאשר הערבים תוקפים את מדינת ישראל, אין שום כוח בינלאומי שיעצור בעדם. קיומה של ישראל תלוי תלות מוחלטת ביכולתה להתגונן בכוחה הצבאי. הדבר הומחש מיד עם קום המדינה, כאשר צבאות ערב פלשו אליה בניגוד מוחלט להחלטת האו"ם. שום כוח בינלאומי לא בלם אותם. ישראל ניצלה בזכות ניצחונה הצבאי. מנגד, כאשר ישראל תקפה את מצרים במלחמת סיני בשנת 1956 (בשיתוף עם אנגליה וצרפת) וכבשה את כל סיני, היא נאלצה להיכנע ללחץ בינלאומי ופינתה את כל השטח.
אף שהקהילה הבינלאומית איננה מסוגלת למנוע התנהגות תוקפנית של הערבים נגד ישראל, יש להתנהגות כזו תוצאות במישור הבינלאומי, במובן זה שהיא מעניקה לישראל לגיטימציה להגיב ולתקוף. אולם אם התגובה (אף אם היא ראויה ומוצדקת) תיראה בעיני הקהילה הבינלאומית חריפה מדי או ממושכת מדי, היא עלולה לרסן את ישראל ואף לכפות עליה לחזור בה.
ניתן להמחיש זאת באמצעות מלחמת ששת הימים, שנפתחה לאחר שמנהיג מצרים גמאל עבד אל־נאצר גירש את כוח האו"ם ממצרי טיראן, הטיל מצור ימי על אילת, ונשמעו איומים על השמדת מדינת ישראל. הקהילה הבינלאומית לא בלמה אותו, אבל לישראל ניתנה יד חופשית לפעול - והיא כבשה את כל סיני ואת רצועת עזה.
גם הגדה המערבית והגולן נכבשו לאחר שירדן וסוריה התייצבו לצד התוקפנות המצרית. עמדותיה הקיצוניות של סוריה ומלחמת האזרחים הנוראית שבה העניקו מידה של לגיטימציה לסיפוח הגולן, באופן שאפשר לנשיא דונלד טראמפ להכיר בסיפוח זה. אולם אף מדינה לא הכירה בסיפוח מזרח ירושלים, גם לא ארה"ב, שבתקופת טראמפ העבירה את שגרירותה למערב ירושלים.
עיוורים לסכנה
התרעות פיקוד העורף