בארה"ב יודעים המחנות כי נזק שייגרם לשיטתם אם ייבחר הצד השני, הוא בר תיקון כבר בבחירות הבאות לקונגרס בעוד שנתיים. לישראל לעומת זאת יכול להיגרם נזק בלתי הפיך.
כשנשאל לוי אשכול באחד הימים מדוע הוא נראה מודאג, השיב: "שמעתי שהולכת להיות בצורת קשה השנה". "רק בנגב או גם בצפון?", נשאל. "הלוואי, קינדרלעך", השיב, "מדובר בבעיה הרבה יותר קשה עבורנו. הבצורת הצפויה היא באמריקה".
מבחינת ישראל קיים פער בין נשיאות אמריקאית, המהלכת בזהירות בין הטיפות, אפילו אם אינה מסויגת כמו זו של ברק אובמה, אלא אוהדת כמו זו של ג'ו ביידן - לבין נשיאות דינמית ונועזת כמו זו של דונלד טראמפ, שידע לתגמל מדינות פורצות דרך מול ישראל דוגמת מרוקו, איחוד האמירויות וסודן.
בהקשר זה חשוב להבחין בין הסכמי אברהם, שהיו הסכמים ביוזמת ובהובלת ממשל טראמפ, לבין הסכמי קמפ דיוויד עם מצרים והסכמי אוסלו עם אש"ף, שבהם הנשיאים הדמוקרטים קרטר וקלינטון נקראו לקראת סוף הדרך לסייע בסגירתם הסופית, אך בעיקר כדי להעניק גושפנקה במדשאת הבית הלבן להסכמים שעקרונותיהם נרקמו מראש במו"מ ישיר בין הצדדים. למי שלא ברור לו מה ההבדל, מוצע להשוות בין הצורה שבה מוצגת ישראל בספרי הלימוד במצרים וברשות הפלסטינית, לעומת הצגתה בספרי הלימוד באיחוד האמירויות.
אין מחלוקת בנוגע לידידות האמיצה שהפגין הנשיא ביידן כלפי ישראל, אבל גרירת הרגליים שלו עד לפגישה עם נתניהו, ודחיית הטיפול בברזל הסעודי החם, אפשרה לחמאס לטרפד את ההסכם במחיר דמים. כל המאמינים בפריצת דרך לשלום מבינים שטראמפ, חרף התנהלותו הלא קונבנציונלית, ואולי בגללה, ייטיב לקדם את הסכמי אברהם לאופקים חדשים.
לא רק בישראל תולים תקוות בטרמפ. גם בארה"ב הוא השחקן המשמעותי. הן מצד תומכיו, המקווים כי ייבחר ויחדש את החלום האמריקאי ולצידו את חלומם העיקרי של אמריקאים רבים מהמעמד הבינוני: לגמור את החודש - והן מצד מתנגדיו, הממנפים את בלימתו בדרך לנשיאות כקלף האפקטיבי לגיוס תמיכה בקמלה האריס. כך או אחרת, מערכת הבחירות מתמקדת בנשיא לשעבר. בגדול נטל טראמפ את ההובלה במרוץ כי המפלגה הדמוקרטית לא שכנעה שהמועמדת שבה בחרה ראויה לתפקיד. ועכשיו היא מנסה לשכנע שטרמפ אינו כשיר למלא אותו.
כך למשל בריאיון עם קופר אנדרסון ב־CNN, שהרים לה להנחתה את השאלה הבאה: האם לדעתך תהיי נשיאה טובה יותר לישראל מאשר דונלד טראמפ? היא ליהגה סחור־סחור על תולדות הסכסוך, תוך שהיא מפנה משאבי חשיבה למאמץ נואש למצוא תשובה קולעת, כאשר במוחה מתרוצצים בערבוביה הכאפיות ממישיגן עם הכיפות מפנסילבניה. לבסוף, בתום שבע הדקות הרעות, התייאשה ולא השיבה לשאלה. דונלד טראמפ היה משיב מיד את התשובה המתבקשת: מובן שאני הרבה יותר טוב לישראל, ואני גם יותר טוב לערבים, כי אני אביא הסכם שיפסיק את ההרג.
עם זאת, נראה כי בשבוע האחרון הצליחו הדמוקרטים לבלום את הסחף בזכות מתקפה על טראמפ, תוך שהם מציגים אותו כמשוגע, כפאשיסט ואפילו כהיטלר האמריקאי. לא ברור עד כמה השימוש בפאשיזם ובהיטלר, המכוון לעולם הדימויים של אמצע המאה הקודמת, מדבר אל קהל היעד שאותו האריס מאבדת, של גברים שחורים צעירים ושל לטינו־אמריקאים.
ייתכן שהדבר מצביע על כך שהיא ויתרה עליהם ומכוונת לשימור המצביעים היהודים, המעניקים באופן מסורתי את קולותיהם לדמוקרטים, ואכן הפעם לא מעטים מהם החליטו להצביע לטראמפ. היות שמדובר באנשים שעבור חלקם הצבעה לטראמפ משולה להצבעה של זהבה גלאון לאיתמר בן גביר, האריס מכוונת אליהם תוך שימוש במונחים לא ראויים במטרה להשיבם לחיקה: טראמפ פאשיסט, טראמפ משתמש בשיטות של אדולף היטלר.
המרכיב ההופך את הבחירות הקרובות לצמודות יותר מאי פעם הוא שהשוויון המסתמן אינו רק בבחירות לנשיאות, אלא גם בבחירות לסנאט ולבית הנבחרים. בחירות לבית הנבחרים מתקיימות כל שנתיים, ונבחרים בהן כל 435 חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט שמכהנים שש שנים.
בניגוד לבית הנבחרים, שם לכל מדינה חברים במספר המשקף את גודל האוכלוסייה, בסנאט לכל אחת מ־50 המדינות שני סנאטורים. הפרדוקס הוא שבבחירות לנשיאות ולסנאט, הנמצאים היום בידי המפלגה הדמוקרטית, מובילים הרפובליקנים, ואילו בבית הנבחרים, שנמצא בידי הרפובליקנים, קרובים הדמוקרטים לשוויון.
לטראמפ נותר שבוע למזער את הנזק. ואכן, בריאיון לשון האניטי בפוקס ניוז הוא כבר הספיק להסתייג מהקומיקאי שמעולם לא שמע עליו, ובאותה הזדמנות להבליט את פועלו למען פוארטו ריקו כנשיא. מי שעוד הושיט לרפובליקנים חבל הצלה היה הנשיא ביידן, שאמר כי מצבורי הזבל הם תומכי הרפובליקנים. כשראש המפלגה הדמוקרטית קורא לרפובליקנים "זבל", הקומיקאי כבר בטל בשישים.
ובסופו של דבר יוכרעו הבחירות סביב הכלכלה. איך הסביר צעיר אפרו־אמריקאי חד־לשון את תמיכתו במועמד הרפובליקני: "טראמפ הוא ליצן עם סכין ביד, אבל כשהוא היה נשיא היה לי קל בהרבה לגמור את החודש".
התרעות פיקוד העורף