כישראלים, אי אפשר שלא להתפעל מהביצועים המרשימים של חיל האוויר ושל טייסינו, ולהתגאות בהם. אלה שהעזו פעם לזלזל בחשיבותם של טייסי חיל האוויר כשחלקם יצאו להגן על הדמוקרטיה, מוטב שיעטפו עצמם בשמיכות כהות ובמשך שבעה ימים יביעו חרטה וסליחה. בלי הנבחרת הלאומית הזו לא ניתן באמת להגן על ישראל.
אבל אסור שלא לראות את תמונת המצב בשלמותה. הקרבות ברצועת עזה נמשכים, חיילים צעירים ממשיכים להקריב את חייהם, חטופים עודם בשבי חמאס ופתרון “היום שאחרי” טרם נראה באופק.
בצפון, המצב אינו פחות חמור. הלחימה נמשכת, ואיתה הקורבנות. ריבונות ישראל נפגעה קשות שכן חלק גדול מתושבי הצפון אינם יכולים לשוב לבתיהם. מטחי האש של חיזבאללה על צפון המדינה ואפילו על מרכזה הפכו לשגרת חיים.
מטרות המלחמה שלנו ברורות ביותר: שחרור החטופים, סיום הלחימה בעזה, בניית תשתית ניהולית ברצועה ללא חמאס והשבת תושבי הצפון לבתיהם תוך הבטחת ביטחונם. ומה אנחנו עושים? מרחיבים את חזית העימות המורכבת, וגוררים ממש בכוח את איראן אל קו העימות.
ישראל מצדיקה זאת בכך שאיראן המטירה עליה פעמיים מטח של רקטות, טילים וכטב”מים. המשוואה הופרה, ומחובתנו להגיב. אבל ברגע של אמת יש להודות: ישראל הניעה את איראן לתקוף אותה ישירות. איראן לא עשתה זאת כי התחשק לה. היא דווקא הוכיחה שאין לה עניין בעימות ישיר עם ישראל. שבויים בקונספציה שלפיה חיסול אישים בשורות האויב היא דרך נאותה לניהול מלחמה, לא עצרנו להבין שאי אפשר לחסל כל מי שבא לנו, בכל מקום שנראה לנו.
אכן, הפעולה הצבאית המוצלחת מאוד של צה”ל באיראן הרסה תשתיות צבאיות כמערכות הגנה אווירית ותעשיות לייצור טילים, וחיזקה את כוח ההרתעה של צה”ל. אבל אלה הישגים זמניים. הכל ניתן לתיקון ולבנייה מחדש, והצלחות של מתקפה אווירית מאלצות אויבים להקים מערכות הגנה טובות יותר, כפי שנעשה במצרים לאחר מלחמת ששת הימים.
התרעות פיקוד העורף