1. לפנינו ארגון טרור צבאי שהוא גם תנועה פוליטית וגם הכוח השלטוני ברצועת עזה.
2. הדרך להכריעו במהירות ולהביא לשחרור מהיר של החטופים (ככלי להפגה ולו זמנית של הלחץ מעליו) הייתה לטפל בשתי הזרועות שלו (הצבאית והשלטונית) במקביל.
3. טיפול ביכולותיו השלטוניות = טיפול בממשק של חמאס לציבור העזתי ובלגיטימציה הציבורית לשלטונו.
4. האמצעי המרכזי לקשר של חמאס עם הציבור העזתי ולהפגנת מרותו כלפיו – הסיוע ההומניטרי. צמצומו למינימום היה בהחלט מצמצם מאוד את שרידותו של חמאס ויכולתו להילחם לאורך זמן כה רב, ובמקביל פוגע מהותית ביכולתו להמשיך ולהטיל מרות על הציבור בעזה.
5. הדרישה האמריקנית התקיפה והחד משמעית שללה מישראל את היכולת לצמצמו למינימום (ולמעשה האריכה את המלחמה ופגעה סיכויים להחזיר את כל החטופים בהקדם).
6. מכאן והלאה נושא הפגיעה ביכולות השלטוניות עבר להתמקד בשאלה מי יחלק את הסיוע ההומניטרי, מתוך הבנה שגם אם נכנס סיוע הומניטרי, הרי שהממשק של חמאס לציבור העזתי בא לידי ביטוי בעצם חלוקת הסיוע לאזרחים.
7. וכאן נתקענו כולנו. בעוד המאמץ הצבאי שב בפעם השנייה או השלישית למתחמי טרור בעזה, הרי שהפגיעה ביכולותיו השלטוניות של חמאס לא נוהלה כמאמץ מוגדר וייעודי עם לחץ משמעותי ובלתי פוסק. למעשה קרה הפוך – למעט שניים או שלושה ניסיונות שלא צלחו ליצור שיתופי פעולה עם חמולות בעזה שתחלקנה את הסיוע ההומניטרי במקום חמאס, המערכת הישראלית לא "הסתערה" על הנושא כאילו הוא קריטי הן להפלת חמאס והשלמת העמידה במטרות המלחמה, והן לשחרור החטופים.
8. לזה אני קורא "לדבר בערבית". הן הדרג המדיני והן הממסד הביטחוני במדינת ישראל, לא השכילו להבין כי המאמץ הצבאי מול יכולות צבאיות של האויב הוא חיוני אבל בראיה של חמאס מה שחשוב הוא שימור יכולותיו השלטוניות ומרותו על האוכלוסיה העזתית שהן הבסיס להמשך קיומו ביום שאחרי שלב הלחימה הצבאי (ומתוך הנחה שלו שהיכולות הצבאיות הן בנות שיקום בתהליך של מספר שנים). לו היינו מדברים בערבית, אני מעריך שכיום היינו לאחר שלב הלחימה הצבאי בעזה ובסיום המלחמה כולה.
12. מה לא ברור לכולם עד לרגע זה? שמלחמה לא מסתיימת באבחה אחת ומיד עוברים ל"יום שאחרי" (גם מספר שבועות זה אבחה אחת). עם כל הרצון הטוב לא מדובר בשינוי צבע בבת אחת משחור ללבן. שלב מעבר זמני, בין אם נרצה בו בין אם לאו, יתרחש, והוא חיוני עד מאוד ליציקת הבסיס למציאות האזורית החדשה ב"יום שאחרי".
13. מה החשש העיקרי משלב מעבר? שיח שמתחיל בימים אלו (ולהערכתי בגינו לא ריכזה ישראל עד כה מאמץ משמעותי בתחום, לצערי) – שהזמני יהפוך להיות קבוע, ומדינת ישראל תמצא את עצמה שולטת אזרחית עד להודעה חדשה על מיליוני עזתים.
14. מה החשש השני? שהיעדר מעורבות ישראלית/גורם שולט חיצוני, יאפשר לטרור לחלחל שוב לרצועת עזה באמצעות המערכות האזרחיות, בדגש למערכת החינוך הפלסטינית.
15. אז כיצד פותרים את הפלונטר? ההוצאה הכספית היא משמעותית כמו גם המעורבות האמריקנית בשל העובדה שמדובר בכוח אדם אמריקני. לפיכך הנחת העבודה שלי היא כי מדובר בפתרון קצוב בזמן, שלא יהיה פתרון קבע בשל העלות הגבוהה יחסית. הוא יצור את התנאים המשמעותיים בשטח שעליהם ייכנסו הכוחות הקבועים והשלטון החדש הקבוע בהמשך.
16. ישראל היא זו שתספק את מעטפת השליטה המבצעית בכל השטח, עד אשר ייבנה כוח אחר שיכול יהיה לקחת ממנה את האחריות ואת המשימה. חברת/חברות האבטחה תפעל/נה במרחבים הומניטריים מוגדרים ("בועות הומניטריות") בתחילה בצפון הרצועה, שיאפשרו בידוד מזירות הלחימה שעוד נותרו ויגרעו מחמאס הן את היכולת להטיל מרות כלכלית על האוכלוסיה בעזה, הן מקור אספקה למחבליו והן מקור להכנסות כלכליות ליום שאחרי.
אני סבור שנכון היה לרכז מאמץ בנושא עוד מחודש ינואר האחרון וחבל שהפעילות העצימה בצפון הרצועה הגיעה בשלב מאוחר. מי שמדבר ערבית וקצת מבין את חמאס ומה חשוב לו, יבחין מהר מאוד בלחץ המשמעותי שאליו נכנס הארגון (מה שנותר ממנו) וברצונו הפתאומי להגיע לעסקת חטופים (והפעם ללא תנאים מיוחדים למעט הפסקת אש שתאפשר לו להתארגן אחרת במרחב כדי להוסיף ולשלוט על האוכלוסיה). הפתרון המסתמן ייתר את חמאס, ולראשונה יסלול את תחילת הדרך לכניסתם של גורמים שלישיים לרצועה שייקחו את האחריות מידיו של צה"ל כחלק משלב המעבר הזמני ולקראת היום שאחרי.
מקבלי ההחלטות – מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא, אבל מוטב שעה אחת קודם. התמהמהתם מספיק. בסוף יש חטופים חיים שלנו בצד השני שעלינו לעשות הכל כדי להביא לשחרורם (וגם לעמוד במטרות המלחמה שהוגדרו).
התרעות פיקוד העורף