מתברר שהחיים המדיניים הבינלאומיים דומים לחיים במגרשי הספורט. כשמפסידים בגלל יכולת ירודה, לאחר שלא נערכים כיאות להתמודדות נגד היריב, תוקפים את השופט. בכל מקרה, נראה שאת כל הקללות וההכפשות יש לאפסן – ולמצוא במקומן פתרונות יצירתיים להתמודדות עם הבעיה.
יואילו משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ לחשוב היטב היכן הם שגו בחודשים האחרונים ומה ניתן היה לעשות אחרת. חודשים ארוכים יכלה הממשלה לדאוג להצגת ראיות בעניין ההתנהגות המוסרית של ישראל, בהתאם לחוק הבינלאומי, בפני הטריבונל המשפטי בהאג. באווירה הציבורית של אחרי 7 באוקטובר היה קשה למקבלי ההחלטות להורות על ביצוע חקירות בעניין חריגות, אם היו, בפעילות צה"ל בעזה. אך אי־הצבת גבולות לפטפוטי שרים ולפוסטים של לוחמים סיבכה את ישראל מול בית הדין הפלילי.
צעקות וציוצים של "אנטישמיות" עושים רושם, אולי, על חלק מהציבור בישראל, אבל לא על שופטי בית הדין הבינלאומי ובוודאי לא על התובע. הם לא יפחיתו כהוא זה מהנזק העצום שנגרם למדינת ישראל. מנגד, גם החיוכים על פני חלק מהמתנגדים לראש הממשלה (אנשי "רק לא ביבי") בשל צו המעצר חייבים להימחק לאלתר. הצווים הופכים את כל אזרחי ישראל למצורעים בעולם. נעשינו אזרחי מדינה שחשודה בביצוע פשעי מלחמה, על כל המשתמע מכך. לכן, כל שמחה לאיד על צו המעצר מיותרת.
כדי להתמודד עם המצב המורכב, על משרד החוץ להקים בדחיפות צוות משימה ייעודי שימצא פתרונות להצגת המאמצים שעושה ישראל למניעת הרעבה של אזרחים עזתים. במקביל, על ראש הממשלה להפסיק לקרוץ לבייס האלקטורלי שלו ולסתום את פיות הקשקשנים המתלהמים בממשלתו.
זוהי שעת המבחן של משרד החוץ. הואיל והשר העומד בראשו מבין יותר מדבר אחד בהתנהלות תקשורתית, רצוי שיתווה מדיניות נכונה לדוברי הממשלה למיניהם, כך שיפסיקו לסבך את ראש הממשלה, את בכירי צה”ל וחייליו ואת שר הביטחון הנכנס. זו העת להבין שהמערכה הבינלאומית היא מלחמה לכל דבר, ולא משחק כדורגל, שבו מנסים לנצח באמצעות קללות מהקהל.
התרעות פיקוד העורף