כי קר, כי חם, כי החיים, כי גם ככה קשה פה, כי יש אחרים שעושים את זה. תמיד יש שם אנשים. אני עובר ליד, ואף פעם לא ריק. עזבי, אלה שמאל. מיליון תירוצים ממי שאני מאמינה בכל ליבי שהם טובי לב. את כולם שאלתי שאלה פשוטה: מתי עצרת ליד אחד האוהלים שמול הכנסת, ואם לא היית, מדוע?
איך אפשר להסתכל למישהו בעיניים כשאני יודעת שבנו נרצח? איך אני עומדת מול יעקב גודו, שבנו תום ז"ל נרצח בכיסופים ב־7 באוקטובר, ומה אני אומרת לו. המקום ינחם אותך? לא סוד שהמקום המסוים הזה מתנכר לו.
להגיע לאוהל זה כמו להגיע לשבעה מתמשכת. מי רוצה בכלל. “תתגברי. לו יותר קשה!", אמרה לי מישהי, לא חשוב מאיזו עדה. חודש אחרי אירועי אוקטובר, גודו נדר על קברו של בנו תום שלא יזוז מהכנסת עד להחלפת הממשלה הבלתי מתפקדת שבמשמרתה קרה לנו, לכולנו, האסון הגדול מאז קום המדינה, ועד להשבת החטופות והחטופים. הוא הקים מאהל במטרה לגייס משפחות נרצחים שיצטרפו אליו. מי שהצטרפו, עשו זאת לזמן קצר בלבד.
קשה שלא לכתוב על ההתנכלויות ליושבי המאהל, הן אינן מוסיפות כבוד לאיש מאיתנו. רק אספר שעל כל ניסיון התנכלות מגיע כוח טוב. אני יכולה לכתוב על ערוץ טלוויזיה שדאג להקים על יושבי האוהל את הרשויות, או על ניתוק החשמל, אבל אכתוב על כך שאנשים טובים תרמו גנרטור.
אכתוב על הילדות החמודות שמגיעות מדי שבוע לפני כניסת שבת עם חלות קטנות שאפו בעצמן, על המתנדבות והמתנדבים שמגיעים לשלוש שעות שמירה לילית מכל קצוות המדינה, על הירושלמיות והירושלמים שדואגים להביא אוכל חם, על טבלת התורנויות שכוללת לינה, בישול, שמירה וניקיון. הקאדר הקבוע מונה שמונה־תשעה אנשים בסך הכל.
לצד האוהל ניצב גזיבו גדול שהוקם על ידי אנשי הייטק. הוא כבר אינו מאויש ומשמש את יושבות ויושבי האוהל של גודו. ממול, אוהל הרופאים השובתים. חלקם גרים בעוטף. מבחינתם החטופים הם המקרה הרפואי הדחוף ביותר לטיפול. טריאז' אנושי. הסיפורים שסיפרו על מצבם הרפואי של השבויות והשבויים אצל חמאס בעזה שהוחזרו בעסקה הראשונה והיחידה בכנס בספרייה הלאומית, הופכי קרביים.
אוהל נוסף הוא של שובתות ושובתי הרעב. דני אלגרט, שאחיו איציק חטוף בעזה, רבנים, אנשי מקצועות טיפול נוספים ומשפחות. אני משוכנעת שאף אחת ואחד מאיתנו לא רוצה להתחלף עם מי מיושבי האוהלים האלה ועם הסיפור שהוא נושא בנפשו ועל נשמתו. עיר קטנה של אוהלי כאב, עם שירותים, מקלחת, מיטות שדה, שואב אבק.
במרחק קצר, אוהל פורום הגבורה ליד הסינמה סיטי, מרחב שקט וכואב שבו תלויים זיכרונות על כני ציור ותמונות ההרוגים מסודרות בארגזים, מסודרות לפי סדר האל"ף־בי"ת. פעם היו בהן חיים.
אחד מיושבי האוהל של יעקב גודו מגדיר אותו כ"תזכורת קבע מתמידה במיקום אסטרטגי, מעין מוצב קדמי". אחרת אומרת: “צוות ערכי ולוחמי צדק", אבל על חברות וחברי הכנסת בכלל חבל להכביר מילים. רובם ככולם, אופוזיציה וקואליציה, מצאו דרך להתמודד עם הצער: הם הפכו אותו לכתם עיוור. הם גילו את הכביש העוקף של רחוב קפלן בירושלים, ויתרו על דרך המלך מאז 7 באוקטובר ומגיעים מאחור, מהכניסה של מאותגרי האומץ ונשיאת האחריות.
לא משנה כמה ביקשו מהם להעביר את לשכותיהם, ולו ליום אחד, ליד המאהל. בודדות ובודדים ניגשים מדי פעם. זה בכלל לא בלו"ז שלהם. מה להם ולזה? אני אפילו לא מאוכזבת. אין ציפיות, אין אכזבות.
זה ניסיון לכתוב על הטוב, לחלץ מתוך התוהו נקודות אור ולהפציר בעצמי ובעם שלנו, החבוט, המוכה, השבור והמשוסע: בואו להגיד מילה באחד האוהלים. בואו להביע מידה של צער ושל הזדהות. שתהיה מינימלית, אבל שתהיה.
התרעות פיקוד העורף