יחד איתן יש עוד כל כך הרבה אימהות, אבות, אחים, אחיות, בני דודים וילדים שרוצים את היקרים שלהם בבית. שדורשים את זה בכל כלי תקשורת ובכל פלטפורמה, בתקווה שמישהו ממקבלי ההחלטות להשכיל להבין את הדחיפות. ועדיין, חרף האופטימיות הזהירה והדיבורים על עסקה, חלקית אמנם, נדמה שגם האנושיות עומדת למבחן. קומץ, שהוא תמיד קומץ, מקפיד לתקוף את משפחות החטופים. ועל שום מה? רק כי הם רוצים את בני משפחתם בבית. קללות, גידופים, איחולים לא סימפטיים, מילים שאי אפשר לחזור עליהן מגודל הבושה.
איך זה הגיוני שבמדינת ישראל, שיודעת להתאחד בעיקר ברגעי משבר, יש אנשים שמרגישים בנוח לתקוף משפחות חטופים? אימהות של חטופים? איך הורים לילדים בעצמם מקלים ראש במאבק או מכנים אותו מאבק פוליטי בכזאת קלות? הדבר היחיד שתמיד ייצג אותנו הוא החום שלנו, המזרח תיכוני הזה, שאהבנו להתגאות בו. היום החום הזה הפך להתנהגות חמומת מוח, והיא בעיקר סיבה לבושה.
אסור לתת לקומץ הזה לייצג ציבור שלם, כי הוא לא. אסור לתת לו להכתים צד אחד משני צידי המתרס, כי אלימות יש בכל מקום. הניצחון של כל אלו, המגדפים, זה שנמשיך לדבר עליהם. תנו להם להבין שהם לבד שם. ושכולנו, ללא יוצא מן הכלל, עם המשפחות שעולמן חרב עליהן. עם המשפחות שבסך הכל רוצות להיות מאוחדות שוב.
התרעות פיקוד העורף