אחד הדברים הנחוצים ביותר, ובאותה עת הקשים יותר, הוא הודאה בטעות ואז מאמץ לחזור ממנה. לאחרונה נפגשתי עם אחד הפוליטיקאים הבכירים בישראל ונגרמה לי נחת רוח רבה כשכבר בתחילת שיחתנו הוא אמר ביוזמתו שבסוגיה מסוימת, שבזמנו היה מופקד עליה, הוא טעה. לצערנו, מקרה זה יוצא דופן. מנהיגים בולטים וחשובים נמנעו מלהודות בטעותם גם כשזו הייתה ברורה מעל לכל ספק.
אין זה מקרה, אפוא, שדווקא הביטוי העוסק בטעות עלול להטעות. במקור, הביטוי הוא “טעות לעולם חוזר” ועיסוקו באדם עצמוֹ, החוזר בו מטעותו. בהמשך, הטעות היא שתוארה כמי שיכולה להיות מתוקנת. בזמננו יש כאלה שהרחיקו לכת בפירוש המושג וטענו, במידה של צדק, שמי שטעה בעניין מסוים מועד להמשיך ולטעות שוב ושוב בעניין זה.
הסכנה הגדולה היא שבפועל ישנם מצבים לאומיים ואישיים שבהם הטעות לא יכולה “לחזור”, במובן זה שהנזק שנגרם הוא כה קשה, ואפילו גורלי, עד שאפילו הודאה בטעות “ולקיחת אחריות” לא יועילו. בשלב זה, אנחנו כבר לא עוסקים רק במצב הרע כשלעצמוֹ, שבו מנהיג או שליח ציבור אינם מסוגלים להתעשת ולהודות בטעותם בגלוי וללא התחכמות. הסיכון חורג מכך והוא עלול לגרום לתוצאה טרגית, שאי אפשר לתקנה. אני מבקש להביא כאן שתי דוגמאות רלוונטיות שנרקמות בימים אלה, אך שונות במהותן.
הראשונה נוגעת להצלת החטופים בעזה: אלה שעודם בחיים, ואלה החייבים להגיע לקבר ישראל. אין כעת טעם להתווכח בשאלה, מאיזה שלב אִפשר ניצחוננו על חמאס השגת הסכם להצלתם. כעת, החישובים חייבים להשתנות: השארת החטופים או חלקם בידי חמאס היא טעות שאינה לעולם חוזרת, לא מבחינת הזכאות של מבצעה להִתחרט ולהודות בעתיד בטעותו, ובעיקר לא מבחינת תיקון הטעות עצמה. הפעם החטופים חייבים לחזור, ללא אפשרות אחרת.
התרעות פיקוד העורף