מעשי הזוועה של מחבלי הנוחבה עוררו בצדק גלי שנאה ורגשות נקם נגד תושבי עזה שאפשרו למנוולים מחמאס לשלוט, לתכנן ולבצע טבח באזרחי ישראל. בימים אלה, כשהדם רותח וחטופינו עדיין סופגים התעללות בעזה, קשה עד בלתי אפשרי להעלות על הדעת את הצורך להגיע להסדר של שלום עם שכנינו.
רבים בישראל משווים את מעשי חמאס בטבח שמחת תורה למעשי הנאצים (לדעתי, ההשוואה אינה במקומה – מעשי זוועה כפי שעשו הנאצים לא היו מעולם). ובכל זאת, אפילו שורדי שואה ובני משפחותיהם הפנימו מזמן שגרמניה, אומת הרייך השלישי המתועב והרצחני, היא כיום הידידה הקרובה ביותר של ישראל באירופה וספקית נשק משמעותית.
מתברר שגם מדינה שבה היה משטר רצחני, שזכה לתמיכה רחבה של האוכלוסייה הגרמנית בשנים 1933־1945, הפכה לאחר שהשתנתה לבת ברית אסטרטגי שלנו. הידידות והתמיכה במדיניות ישראל אינן פוסחות גם על הממשל הפולני הנוכחי, אף שרבים מאזרחי פולין בעבר שיתפו פעולה עם הנאצים והיו שותפים מרצון למכונת המוות הגרמנית.
ההיסטוריה מוכיחה שאפשר גם אחרת, לא רק ביחס ליהודים ולישראל. היו דברים מעולם גם אחרי מלחמות אחרות, עקובות מדם, שכללו אינספור מעשי זוועה ואונס, כפי שהיה במלחמה בין סרביה לקרואטיה. היום היחסים בין שני העמים די סבירים ואת שאיפת הנקם (המוצדקת, לשעתה) החליף רצון לנסות לחיות יחד.
הקרואטים והסרבים הפנימו כי שלום מאפשר ביטחון ורווחה כלכלית. העבר לא נשכח, וגם לא זכר הקורבנות, אבל הרוב החליט להסתכל קדימה מתוך הבנה שאין תחליף ליחסי שלום. ההידברות החליפה את האלימות, השיח את הרצח, והכמיהה לשלום את הרצון לנקום. עמים רבים הגיעו להכרה זו.
גם אצלנו צריך לנסות לא לתת לזעם המוצדק לקבוע את העתיד. להיזהר – כן, להשתעבד לפחד – לא. חשוב לזכור שירדן, שיותר ממחצית אוכלוסייתה פלסטינית, מקיימת יחסי שלום סבירים עם ישראל. כך גם מצרים, שתקפה אותנו ביום הכיפורים, במלחמה שבה השתתפתי כלוחם ושבה איבדתי רבים מחבריי, שהיו בין אלפי ההרוגים.
יצחק רבין, מצביא ולוחם, ידע לתאר את המציאות בנאומו בטקס קבלת פרס נובל לשלום: "יש רק פתרון רדיקלי אחד לשמור על חיי האדם: לא לוחות פלדה, לא טנקים, לא מטוסים, לא מבצרי בטון. הפתרון הרדיקלי האחד הוא – השלום. השלום שומר על חיי הלוחמים, ששומרים על חיי האזרחים". ובמילים אחרות: רק שלום יביא ביטחון.
התרעות פיקוד העורף