אהרן ברק, שכיועמ"ש בזמנו היה יחד עם מנחם בגין בקמפ דיוויד, למד שם מפי ראש הממשלה את משקלה של מילה אחת קטנה בפירוש טקסט. שם מדובר היה בכוחה של מילה אחת, בת ארבע אותיות באנגלית ושתי אותיות בעברית, לעצב משמעות של מסמך היסטורי לדורות.

את יכולתה של ה"מילה הקטנה הזו", כהגדרתו, שאותה החדיר בגין בעזרת ברק להסכמי קמפ דיוויד, למדתי מפי בגין ביום ההצבעה במרכז תנועת החרות על אישור ההסכמים. כיו"ר צעירי חרות הייתי מראשי המתנגדים להסכם. אבל בניגוד למשה ארנס, גאולה כהן, גרשון סלומון ואחרים, לא התנגדתי להסכם העיקרי – הסכם הנסיגה ופינוי היישובים, אלא להסכם הנלווה, שחבריי להובלת ההתנגדות כינו "הסכם השלום", שבו הם דווקא היו מוכנים לתמוך, אם תתקבל בקשתם לפיצול ההצבעה בין שני ההסכמים.

ההסכם הזה, אשר לו התנגדתי, נקרא "הסכם מסגרת לשלום בין ישראל למדינות ערב". אנואר סאדאת התעקש עליו, והציבור בקושי התעניין בו, כי בתקשורת הציגו אותו כהסכם ערטילאי, סוג של עלה תאנה שסאדאת זקוק לו מול מבקריו בעולם הערבי להמחיש שלא הפקיר את הפלסטינים.

אלא שהסכם זה, השולי לכאורה, כלל בין היתר את המשפט Taking into consideration the legitimate rights of the Palestinians. "יובאו בחשבון הזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים".

כמי שמאמין בציונות המדינית של זאב ז'בוטינסקי, ראיתי לנכון להדגיש בדבריי בדיון כי אם תהיה הפרדה בין ההסכמים בהצבעה, ראוי לנהוג ההפך ממה שמציעים חבריי להובלת ההתנגדות: כלומר, ראוי לתמוך בהסכם העיקרי, ולהתנגד ל"הסכם המסגרת לשלום עם מדינות ערב".

אנחנו הציונות המדינית ולא הציונות המעשית. היישובים אינם המטרה, אלא אמצעי למימושה. מותר לשקול אותם מול שלום תקדימי עם הגדולה והחזקה במדינות ערב. לעומת זאת, פתיחת הצוהר העקרוני למדינה פלסטינית היא חילול האידיאולוגיה שעליה חונכנו ופתח להחרבת ישראל.

הדיון התקיים באולמי העצמאות בבית ז'בוטינסקי. בגין לא השתתף בו. את המשימה להשיג רוב להסכם הטיל על דוד לוי. במהלך הדיון נקראתי לקומה ה־12 לשיחה אישית עם בגין.

השיחה נפתחה בקטע הבגיני האופייני, שבו שאל אותי בטון כמו נעלב, האם אני לא סומך עליו שלא ייתן את ידו למדינה פלסטינית. תשובתי הייתה כי עליו אני סומך, אבל אם ייבחר פרס בבחירות הבאות, ההסכם ייתן לו אור ירוק להקים מדינה פלסטינית ולהציגה כ"מדינה הפלסטינית מייסודו של מנחם בגין".

בשלב זה שלף בגין שני נוסחים של ההסכם: הנוסח שצוטט לעיל והופיע בכל הטיוטות, ולידו הנוסח הסופי שעליו חתם ובו היה שינוי אחד קטן שחולל בדי עמל לעומת הנוסח המקורי: "יובאו בחשבון גם הזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים".

כאן פצח בהסבר נפעם על המהפך ההיסטורי שהצמדת המילה "גם" לזכויות הפלסטינים מחוללת. שהרי ברור לעולם כולו מיהם האחרים שאל זכויותיהם מצורפות הזכויות הפלסטיניות. הלא ברור לכולי עלמא שיש רק עם אחד שכבר יש לו זכויות על יהודה, שומרון ועזה מאז ולתמיד.

הבעיה עם הטיעון הזה הייתה שלהבדיל מהטקסט של חוק בתי המשפט, שמבחנו משפטי צרוף, טיעונים משפטיים לא תמיד רלוונטיים למשפט ההיסטוריה. אמירתו של גתה: "כאשר רעיונות כושלים באה המילה כדי להציל את המצב", היא אמירה נחמדה אבל לא שלמה. שהרי מעונשו של רעיון כושל ממש, שום מילה לא תציל.

בעצם גם העימות שבפנינו לא יוכרע רק על פי הפרשנות הנכונה של סעיף 7(ד), האינטרס הלאומי מחייב את פתרונו בהסכמה. בניגוד לרושם שנוצר, לוין אינו רוצה בעימות עם בג"ץ. הוא הסכים למנות את יצחק עמית לנשיא. הוא ויתר על רצונו למנות לשופט בית המשפט העליון את מועמדו המוביל ד"ר אביעד בקשי מפורום קהלת, הסכים שאנשי גוש השופטים־לשכה־אופוזיציה ימנו מועמד כאוות נפשם, והשר יציע מועמד לפי שיקול דעתו ומועמדת שיבחר בה מקרב השופטות במחוזי.

למרבה הצער, עמית מעדיף התפלמסות בפומבי על פני הידברות קונסטרוקטיבית, שהיא הדרך להגיע לתוצאה ללא מנצחים וללא מנוצחים מלבד מדינת ישראל. אולי הגיע הזמן שהשופטים ימנו את בכיריהם בסניוריטי נעם סולברג ודפנה ברק־ארז להידבר עם שר המשפטים ולהגיע להסכמות, או לחלופין לכנס הרכב של 11 שופטים לדיון נוסף, מעמיק, בשאלת הסמכות.

עושה קיצורי דרך: יצחק עמית שכח מילה אחת שמשנה לגמרי את החוק | דעה

מה ניתן ללמוד מהמילים "שאר" ו"גם" לצורך שיח בונה בין יריב לוין לשופטי העליון?

הפטנט של בגין וברק