אני כבר 15 חודשים חי ונושם מבוקר עד לילה את הרשתות הערביות. אין יום שבו אני הולך לישון לפני שאני עובר על הכותרות באל־ג'זירה וגולש ברשתות החברתיות כדי לעקוב אחר השיח בערבית בנושא ישראל. אני עושה את זה מתוך רצון ללמוד את האויב ולדעת איך לפעול מולו בזירה ההסברתית. אני נחשף לעומק לנרטיב שלהם, וגם לצורה שבה ישראל נתפסת בעולם הערבי.
בשבועות הראשונים שאחרי 7 באוקטובר הייתה שם אופוריה מוחלטת. הם ראו את ישראל כמדינה חלשה, מפורקת, כנועה. הם חגגו, והיו בטוחים שזו תחילת הנפילה שלנו. במזרח התיכון זלזלו בצה"ל, וזה מה שגרם לחיזבאללה להצטרף למערכה בלי חשש. זה מה שהוביל אפילו את איראן לא לחשוש ולתקוף לראשונה באופן ישיר את ישראל.
הזמן חלף, ולאחר ההלם שעברנו, צה"ל החל לכתוש, וכמו שאני אומר, "לדבר בערבית". העוצמה של צה"ל והתעוזה של כוחות הביטחון הובילו לשורה של הישגים חסרי תקדים, שכללו חיסולי בכירים בעזה, בלבנון ובאיראן, כולל גדולי אויבינו הנייה, נסראללה וסנוואר, ועוד שורה של מחבלים, וכמובן את מבצע הביפרים ההיסטורי. בהמשך, המשטר הסורי נפל כתוצאה מהשינויים המשמעותיים במזרח התיכון שנבעו מעוצמתו של צה"ל.
צה"ל גם הוכיח יכולת לתקוף הרחק, כולל באיראן ובתימן. בשבועות האחרונים, שבהם קיימת הפסקת האש בלבנון, צה"ל מוכיח שהוא מתכוון לפעול על כל צעד קטן של חיזבאללה נגדנו. בעזה, העוצמה של צה"ל נראית בכל פינה. ראיתי את זה בעיניי כשביקרתי שם. הרשתות מלאות בסרטונים של עזתים שתוקפים את אל־ג'זירה וערוצי התעמולה שמנסים להציג ניצחון של חמאס, בזמן שהעזתים יודעים את האמת וחיים את החורבן שחמאס הביא עליהם (ואני לא מרחם עליהם לרגע, כי רובם חגגו את הטבח ב־7 באוקטובר).
עכשיו, מתוך העוצמה וההרתעה, ועל רקע השינויים במזרח התיכון, נותרה לנו משימה קריטית: להחזיר את כל החטופים. רק ברגע שכולם יחזרו לארץ נוכל באמת להתחיל להשתקם. מוכרחים להשיב אותם – את החיים לטיפול ולשיקום ואת המתים לקבר ישראל. אנחנו בשלים לכך, אנחנו זקוקים לכך, הלב שלנו לא יהיה שלם עד שהם ישובו.
התרעות פיקוד העורף