ועדת חקירה ממלכתית: לא משפטי שדה - תיקון כשלים | זלמן שובל

הרקע: בעקבות פעולה סמויה כושלת של המודיעין הישראלי במצרים, לימים “העסק ביש”, התפתח ויכוח חריף בשאלה “מי נתן את ההוראה” - שר הביטחון פנחס לבון או ראש אמ”ן בנימין ג’יבלי.

בן־גוריון תבע חקירה משפטית, אך נתקל בסירובה של הממשלה בראשות לוי אשכול, שהעדיפה בדיקה פוליטית. זה היה אז, והשאלה האקוטית היום, היא האם תקוותו של בן־גוריון בפתק תעמוד במבחן חקירת 7 באוקטובר?

בעבר לא היה ערעור על דמויות כמו השופטים אגרנט ולנדוי, מבחינת משוא הפנים הפוליטי או הטיות אחרות. אבל היום, לנוכח הוויכוחים ברחבי הזירה הפוליטית, האידיאולוגית והמשפטית, עלולים להיערם קשיים צודקים או בלתי צודקים בעניין זה. חלקים בציבור עלולים להתייחס בחוסר אמון למסקנות הוועדה, אך מנגד לא יתייחסו באמון לוועדה שלא תהיה ממלכתית. אולי אחת הדרכים להתגבר על הקושי תהיה מינוי שני חברים נוספים לוועדה, אחד על ידי הממשלה והשני על ידי האופוזיציה, תהליך אפשרי על פי החוק.

ועדת החקירה החשובה ביותר שהוקמה על פי חוק ועדות חקירה הייתה ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים. ביום הראשון או השני של המלחמה עזבתי לכמה שעות את סיני (על אף היותי חבר כנסת, הייתי מגויס) כדי להשתתף בישיבת הנהלת הליכוד.

באמצע הישיבה נסעתי למשרד הביטחון ופגשתי את האלוף שלמה גזית שמסר לי בשם משה דיין שהוא מבקש שהליכוד “לא יתנגד להקמת ועדת חקירה ממלכתית אם יוחלט להקימה”. חזרתי לישיבת הליכוד ומסרתי למנחם בגין את דברי דיין, ובגין סיכם: “זה לא הרגע להביא לפירוד בעם. אנחנו נתמוך בוועדת חקירה שתקום אחרי המלחמה”.

שתי הסוגיות המרכזיות לגבי הוועדה ההיא היו הנושאים שייחקרו וטווח הזמנים שייחקר. הוחלט לחקור רק את הימים עד להתקפת הנגד הישראלית ב־8 באוקטובר ולא את המשך המלחמה. נשאלת השאלה, מה יהיה טווח הזמנים שתחקור הוועדה הנוכחית, אם תקום — עד לתמרון הצבאי ברצועה או גם את המשך המערכה, כולל נגד חיזבאללה בצפון? סוגיה ייחודית וזוועתית תהיה עניין החטופים, והשאלה באיזו מידה הלחצים האמריקאיים לסיוע “הומניטרי” ואירועים פוליטיים בתוך ישראל השפיעו בנושא.

מסקנות ועדת אגרנט בעניין מלחמת יום הכיפורים היו חדות וחמורות, ולא הותירו ספק שהאחריות הראשית לכשלים המבצעיים והמודיעיניים הייתה של הדרג הצבאי, לרבות הרמטכ”ל דדו אלעזר. בעניינו, נקבע שהוא נשא באחריות אישית למחדל בין היתר כי קיבל ללא עוררין את הערכת המודיעין בנושא “סבירות נמוכה” למלחמה.

המסקנות עוררו ויכוחים קשים בחלק מהציבור, גם ממניעים פוליטיים, אך גם לנוכח העובדה שלא הוזכר שבהמשך המלחמה הביאו הרמטכ”ל אלעזר והצבא לניצחון מזהיר על הצבא המצרי. הדרג המדיני נוקה מאחריות, אף שהיה זה דווקא שר הביטחון שהזהיר שנה לפני כן שתפרוץ מלחמה, אך נשאר במיעוט מול ראש הממשלה גולדה מאיר ויועציה, שדחו את הצעותיו להסדרים מדיניים וביטחוניים שהיו עשויים למנוע את המלחמה או לדחותה.

האם יתפתח פולמוס דומה גם הפעם? למרבה הצער, יש להניח שכן. אך כדאי שנזכור שהמערכה טרם הסתיימה, שצפויים איומים ביטחוניים גם בעתיד ושתפקידה העיקרי של ועדת החקירה יהיה להצביע על דרכים לתיקון הכשלים ולא לערוך משפטי שדה. גם את זה יש ללמוד מוועדת אגרנט.

חקירה רצינית תדגיש בוודאי את אחריותם של הצבא וזרועות ביטחון אחרות, אך בלי “לקפח” את חלקו של הדרג המדיני, ובתנאי שלא ייפקד תפקיד המופת שמילאו וממלאים הלוחמים ומפקדיהם.