מאז פרוץ המלחמה סדר היום של עליזה, לעמוד בכל ערב מול שער בגין עם שאר המפגינים ולצווח בשקט גמור, כי עליזה תמיד צווחת בשקט גמור. עליזה עמדה שם זקופה ודרוכה בכל ערב. בשבילה להיות זה לעסוק בטבע הקיום והזהות. להיות מבחינתה זה להיות אתה עצמך. להיות מבחינתה זה לרצות לא להיות שגוי .
בדף הפותח לתערוכה כותב דר' אילן קוץ פסיכיאטר עטור ידע וניסיון את שורת המפתח שמסתתרת מתחת לכל עבודה שמודבקת על הקריר "העלמת ייצוג היריב הינה העלמתו ומחיקתו של היריב עצמו". בתערוכה עליזה מציגה את המלחמה על התודעה הציבורית.
היא מציגה התרחשות דוקומנטרי אכזרית של השחתה. פיסות צילום של חטופים ושל סטיקרים קרועות לגזרים. הקרעים וההשחתה נוזלים עד עמקי הנשמה והופכות לטיפות דם סמיכות. הקירות הן כמו קירות בתחנת רכבת גרמנית שמובילה אל המוות בתערוכה עליזה מגישה צילום רנטגן של שנאה והתפרצויות זעם שלא באות מתוך אידאולוגיה, הן פשעי שנאה.
פשעי שנאה מוחבאים עמוק בתוך דעות קדומות של אנשים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהשנאה לא נעלמת מעצמה. השנאה היא מרכיב פעיל ומפעיל ולא פעם מחריב ותמיד יש מישהו מנהיג ומתפעל אותה. יוסף גיבלס שר התעמולה של הצורר הגרמני טען שהשנאה היא גורם התעמולה הכי יעיל והכי מפעיל עלי אדמות. ששינאה הוא המוקש הכי אכזרי והכי מסוכן בלהניע את דעתו שלח האדם.
כשיצאתי מהתערוכה והלכתי ברחוב אבן גבירול הרגשתי ששתי ידים לוחצות לי על הצוואר. תקף אותי פחד. הרגשתי שהתערוכה של עליזה היא מבוא להליך של חורבן.
מהכרות אישית עליזה אולמרט אישה אמיצה שאין בה חצי מניירה. היא מודבקת לתחושות הבטן שלה ותחושות הבטן שלה מציעות את הדבר הכי אינטליגנטי והכי פחות מיעף שיכול להיות. אמת. להיות כאן ועכשיו הכי קרוב שאפשר כי הרגע הזה הוא כל מה שיש לנו
התרעות פיקוד העורף