בישראל' כמו בישראל' החדשות לא מפסיקות, דבר רודף דבר והקשב הציבורי מוסט בנקל בין העיקר לטפל (וחוזר חלילה), בין אסטרטגיה לפוליטיקה, בין חשיבה מערכתית לחשיבה רגשית ועוד ועוד.
כ-15 חודשים לאחר ה-7 באוקטובר, הגיע הזמן לעשות מעט סדר בתמונת המצב האסטרטגית של מדינת ישראל בכמה נקודות קצרות ותכליתיות:
1. המעצב המרכזי: ארה"ב וכניסתו המחודשת של טראמפ ב-20 בינואר לבית הלבן. אירוע מג'ורי בעל אפקט עצום, שאת אדוותיו אנו חשים במזה"ת מאז זכייתו בבחירות, וסביר שהוא יוסיף לטלטל את "קערת המרק" מיד עם היכנסו. המוטו המנחה של כל השחקנים: "בעל הבית החדש משוגע ועדיף להגיע איתו להסכמות".
2. האיומים האסטרטגיים:
א. איראן - נמצאת בשפל האסטרטגי הגדול שידעה מעולם ובמבוכה עצומה לנוכח אובדן "ציר ההתנגדות השיעי". הסיכונים העיקריים - הסתערות ופריצה אל הגרעין בחסות האירועים העולמיים והאזוריים שמסיטים את הקשב או לחילופין עטיית מסיכה של נכונות להידבר ולחזור אל הסכם הגרעין כנתיב מילוט זמני ממצבה הכלכלי והמדיני הקשה. אם תיבחר החלופה של "מסיכה", העולם (ולהערכתי גם טראמפ) יעדיף אותה, וישראל תפספס את ההזדמנות לפגוע באיראן כשהיא בשפל.
ב. טורקיה (וקטאר) בסוריה - אמורות להיות הנהנות העיקריות ממה שקורה בסוריה, וכבר התחילו בלקיחת חסות/השתלטות מרחוק על הממשל החדש בסוריה, תוך ניסיון להשיג רווחים כלכליים עצומים (מימוש תוכנית לבניית צינור הגז לאירופה שיעבור מקטאר דרך סוריה לטורקיה ומשם לכל אירופה), הישגים מדיניים מול איראן וישראל ודריסת רגל צבאית טורקית בסוריה (כ"סיוע" לממשל החדש) תוך איתגורה של ישראל בגבולותיה היבשתיים כמו גם הימיים (מים כלכליים).
המדובר בלא פחות מציר "האחים המוסלמים" הסוני הקיצוני שעלול להחליף (ואולי כבר החליף) את ציר ההתנגדות השיעי, וישראל כרגע במדיניות של רצועת ביטחון צבאית ו"ישיבה על המרפסת" מבחינה מדינית. בינתיים מתחוללים בסוריה פשעים מחריגים נגד האנושות והעולם שותק, מסתיר ומחריש.
3. זירה עיקרית: רצועת עזה - עד כה ללא השגת אף אחרת ממטרות המלחמה עם אסטרטגיה ישראלית חד מימדית שאינה ברורה:
א. השמדת היכולות הצבאיות של חמאס - מתברר שהארגון עדיין מצליח לתפקד כמערכת - משמר עתודות כוח (מיעוט ההיתקלויות עם כוחותיו בשנה האחרונה היו בניסיון לשמור את כוחותיו והעברתם לאזורים הצפון הרצועה מהם צה"ל יצא), ובמקביל מצליח עדיין לשגר רקטות לעוטף ברמה של אחת ליום באסטרטגיה של התשה.
ב. השמדת היכולות השלטוניות - מי שקצת מבין את חמאס יודע כי מה שחשוב לארגון הוא לא יכולותיו הצבאיות כי אם הישארותו בשלטון בעזה "ביום שאחרי" (או בפני עצמו או מאחורי ממשלת בובות של הרש"פ.
עם התובנה הזו והיות שמדובר גם במטרת מלחמה מוצהרת, ישראל החליטה, לאור החודשים הרבים שחלפו, שלא לפעול במישור הזה / אינה נחושה/ לא הבינה שזה האירוע המרכזי והמפתח להבסת חמאס. בראייתי מדובר במחדל גדול, וצריך לראות כיצד פועלים כעת לאלתר בתחום הזה, שלהערכתי יביא גם לעסקת חטופים מלאה.
ג. שחרור החטופים - אין צורך להכביר מילים. מצבו של חמאס שונה בתכלית השינוי ממה שהיה קודם לחיסולו של יחיא סינוואר, ואנו עדיין לא מצליחים לתרגם זאת להישג בדמות שחרור החטופים. זהו כשל משמעותי בפרט לאור התובנה ששני הצדדים בשלים לאירוע, אך ברור שהדבר הוא תולדה של שתי המטרות האחרות שציינתי לעיל וטרם הושגו.
רק עבודה במישור האזרחי-שלטוני (בדמות השתלטות על חלוקת הסיוע שזה שומר על ממשק חמאס לאוכלוסייה ועל כוחו ורווחיו הכלכליים), תאפשר עסקה מלאה, שעניינה אינו סיום המלחמה (או יתר התנאים שדרש חמאס כשלא היה בשפל) וגיבוש השלטון החלופי ליום שאחרי. כרגע ניתן להגיע בקרוב לעסקה חלקית (הומניטארית) בלבד, פשוט כי לא השלמנו, לצערי, את השגת מטרות המלחמה.
דווקא כאן יש הרבה מה לעשות בתמהיל של שלוש הדרכים הבאות:
- השתלטות על היכולת השלטונית המרכזית שלו שהיא הממשק העיקרי לאוכלוסייה, המקל הגדול עליה, וגם מקור המימון העיקרי - חלוקת הסיוע ההומניטארי. אפשר גם בתיאום עם טראמפ לצמצם דרסטית את הסיוע.
- לקיחת שטח לצמיתות - השטח הוא הכלי המרכזי בעולם הערבי לבטא ניצחון או תבוסה (כמו פעם). מול לקיחת שטח (בהיקף כזה או אחר) אין שום טיעון של מכונת התעמולה של חמאס ביום שאחרי שיכול יהיה לעמוד. במקרה הזה – רצועת ביטחון בצפון הרצועה (התוחמת הצפונית) הוא בהחלט שטח שיכול להילקח בחשבון). יתירה מזאת, אובדן שטח בהכרח ידרבן את חמאס להגעה לעסקת חטופים גם אם ייאלץ לוותר ע חלק מתנאיו המוקדמים.
- פיתויים של דרכון זר, חסינות וכסף בתמורה לשחרור כל החטופים והגלייה, לצד מאמץ משפטי בינ"ל חובק עולם להוצאתו של חמאס מחוץ לחוק הבינ"ל.
4. זירה משנית: לבנון - הסכם הפסקת האש שנחתם אינו טוב. הוא מדבר בשפה הצבאית בלבד ואינו נוגע בתחום האזרחי-חברתי-שלטוני-כלכלי שהוא בסיס כוחו של חיזבאללה בלבנון. נשיא חדש ללבנון (נשיא חייב להיות נוצרי ע"פ החוקה) ג'וזף עאון, רמטכ"ל הצבא, יספק מסיכה מושלמת עבור חיזבאללה - בדיוק כמו בסוריה, ברגע שהרמטכ"ל יעטה חליפה וייכנס למשרת הנשיא, כל עוולות העבר של הישות הכושלת שנקראת לבנון יימחקו לה, ואף אחד לא ישאל את עצמו מה זה בעצם צבא לבנון שעליו מטילים את כל האחריות לאכיפה נגד חיזבאללה, מה הממשקים שלו עם חיזבאללה, וכיצד חיזבאללה שומר על כוחו באוכלוסייה באמצעות מענקים, הטבות, חינוך ועזרה סוציאלית במקום המדינה הכושלת לבנון. זהו פתח לשיקום מסוכן של חיזבאללה, בסיועה האדיב של איראן בכסף ובידע, תוך שימוש גם בכסף המערבי שיתחיל לזרום ללבנון.
במצב זה, דווקא הנסיגות הצהליות שהתחילו לאחרונה ברוח ההסכם אינן טובות ולוקחות לאחור את ההישגים הצבאיים במלחמה (מלחמה זה לאורך זמן לא בסבב אחד) ועל משמעות לקיחת שטח כביית מחיר מהאויב לצד החיץ הנדרש מהאוכלוסייה שלנו, כבר דיברתי.
5. זירה משנית אבל חשובה: יהודה ושומרון - קיני טרור שהפכו לקבוצות טרור ושורה של פיגועים חמושים בלתי נגמרת. לראשונה גם מיני מלחמה בין אנשי הרשות הפלסטינית למחבלי חמאס בג'נין, ללא הכרעה בין הצדדים כבר מזה כשבועיים. למול זאת, חשוב לציין כי אין אינתיפאדה עממית נגד ישראל, על אף נהיית הלב הציבורית באיו"ש אחרי חמאס (כפי שהוכח בסקרים).
המדיניות הישראלית כאן צריכה להיות שונה מבעבר – מצד אחד לא לסייע לרש"פ אלא להעמידה במבחן היכולת, ומהצד השני מבצעים אגרסיביים כולל פינוי אוכלוסייה אם יש צורך, זירוז הקמת האוגדה המזרחית שתמנע כניסת אמל"ח ליהודה ושומרון, ובהמשך יתכן גם לקיחת שטח כגביית מחיר נקודתי בכל מקום שבו מתקיימת פעילות טרור מאסיבית באיו"ש – על מנת לקבע סדר חדש ביום שאחרי.
6. תימן - התימנים מעוניינים לשמר סוג של מלחמת התשה מול ישראל להאדרת שמם. המערכה בתימן צריכה להיות מובלת בינ"ל צבאית מדינית וכלכלית תוך עידוד גורמי הפנים המתנגדים לחותים. חשוב עם זאת שהיא תצא ממנדט התקפי ולא רק הגנתי כמו זה הקיים כיום.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל וראש זירת צפון במודיעין זרוע הים