בישראל' כמו בישראל' החדשות לא מפסיקות, דבר רודף דבר והקשב הציבורי מוסט בנקל בין העיקר לטפל (וחוזר חלילה), בין אסטרטגיה לפוליטיקה, בין חשיבה מערכתית לחשיבה רגשית ועוד ועוד.
כ-15 חודשים לאחר ה-7 באוקטובר, הגיע הזמן לעשות מעט סדר בתמונת המצב האסטרטגית של מדינת ישראל בכמה נקודות קצרות ותכליתיות:
המדובר בלא פחות מציר "האחים המוסלמים" הסוני הקיצוני שעלול להחליף (ואולי כבר החליף) את ציר ההתנגדות השיעי, וישראל כרגע במדיניות של רצועת ביטחון צבאית ו"ישיבה על המרפסת" מבחינה מדינית. בינתיים מתחוללים בסוריה פשעים מחריגים נגד האנושות והעולם שותק, מסתיר ומחריש.
דווקא כאן יש הרבה מה לעשות בתמהיל של שלוש הדרכים הבאות:
- השתלטות על היכולת השלטונית המרכזית שלו שהיא הממשק העיקרי לאוכלוסייה, המקל הגדול עליה, וגם מקור המימון העיקרי - חלוקת הסיוע ההומניטארי. אפשר גם בתיאום עם טראמפ לצמצם דרסטית את הסיוע.
- לקיחת שטח לצמיתות - השטח הוא הכלי המרכזי בעולם הערבי לבטא ניצחון או תבוסה (כמו פעם). מול לקיחת שטח (בהיקף כזה או אחר) אין שום טיעון של מכונת התעמולה של חמאס ביום שאחרי שיכול יהיה לעמוד. במקרה הזה – רצועת ביטחון בצפון הרצועה (התוחמת הצפונית) הוא בהחלט שטח שיכול להילקח בחשבון). יתירה מזאת, אובדן שטח בהכרח ידרבן את חמאס להגעה לעסקת חטופים גם אם ייאלץ לוותר ע חלק מתנאיו המוקדמים.
- פיתויים של דרכון זר, חסינות וכסף בתמורה לשחרור כל החטופים והגלייה, לצד מאמץ משפטי בינ"ל חובק עולם להוצאתו של חמאס מחוץ לחוק הבינ"ל.
במצב זה, דווקא הנסיגות הצהליות שהתחילו לאחרונה ברוח ההסכם אינן טובות ולוקחות לאחור את ההישגים הצבאיים במלחמה (מלחמה זה לאורך זמן לא בסבב אחד) ועל משמעות לקיחת שטח כביית מחיר מהאויב לצד החיץ הנדרש מהאוכלוסייה שלנו, כבר דיברתי.
התרעות פיקוד העורף