בשבוע שעבר הותקפה באלימות סולי, בחורה יהודייה ישראלית המתגוררת בברלין. בטוחני שמרבית הקוראים לא הבחינו באזכור הזניח לכך בתקשורת. גם אני לא הבחנתי בכך, עד שהסתבר לי שזו בת של חברים טובים. כמעט שום גוף תקשורתי, לא בארץ ולא בגרמניה, לא הזכיר את התקרית האנטישמית, אחת מני רבות, המתרחשות מדי יום במדינות הרואות עצמן "נאורות" ורודפות צדק.
סולי, נשמה טובה החברה בארגון שלום המטיף לאחווה עם שכנינו הפלסטינים, ענדה ברכבת התחתית סיכת דו־קיום בצורת לב עם דגלי ישראל והרשות הפלסטינית – ולא האמינה שזה יקרה לה.
ואנו שואלים את עצמנו שוב ושוב מה מקור השנאה היוקדת והאנטישמיות שיהודים וישראלים חווים בארה"ב ובאירופה? התקרית בהולנד שבמהלכה מהגרים מוסלמים הכו עד זוב דם ישראלים אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל, היא פועל יוצא של חינוך לשנאה מגיל צעיר. מה תצפה מצעיר מוסלמי שלאוזניו מטפטפים מדי יום בבית ובבתי הספר רעל, שהיהודים הם "צאצאי הקופים והחזירים"?
גל האנטישמיות שגואה באירופה מאז 7 באוקטובר גורם ללא מעט פשעי שנאה נגד יהודים, וכמו באירוע החריג בהולנד, חלק מהתקריות מתקשרות לספורט. לדוגמה, אוהד של הקבוצה היהודית המקומית מכבי ברלין, שישב בבית קפה עם צעיף של הקבוצה עם סממניו היהודיים, הותקף לאחרונה באלימות.
בפגישותיי באירופה ובארה"ב עם אנשים משכילים, אני תוהה מה פשר הביקורת החד־צדדית נגד ישראל לא רק אצל מוסלמים. ביקורת המעורבת פעמים רבות באנטישמיות סמויה המתגלה ככל שהשיחה מתפתחת.
מה שכונה בעבר "שוליים מטורללים" התרחב, ובשנים האחרונות המונח "woke" הפך לביטוי מרכזי בשיח הציבורי והפוליטי ברחבי העולם. במקורו, המונח woke מתאר מצב של מוּדעוּת חברתית לעוולות ואי־שוויון, בעיקר בהקשרים של גזענות, אפליה וזכויות מיעוטים.
אולם בחוגים מסוימים הוא קיבל משמעות שלילית, המתקשרת לגל קיצוני של אקטיביזם פוליטי שמטרתו השלטת אג'נדה חברתית על חשבון דעות מנוגדות. יש אף שמכנים את התנועה "ארגון טרור תרבותי", בשל האופן שבו היא פועלת לדכא את חופש הביטוי, להשפיע על מדיניות ציבורית ולהעניש קולות אופוזיציוניים.
אותה "התעוררות" טומנת בחובה אירועים מטרידים ולעיתים גם אלימים. עד לשנה האחרונה, תופעות כמו סטודנטים שמתבצרים ברחבי הקמפוסים של אוניברסיטאות העילית בארה"ב, אנרכיה ברחובות, ביזת חנויות, הערצת אוסאמה בן לאדן בטיקטוק, ואף פיטורי מדענים ובכירי חברות הייטק המצטטים ממצאים שאינם הולמים את פוליטיקת הזהויות – התחוללו בארה"ב ובאירופה.
מאז 7 באוקטובר הבעיה הגיעה גם לפתחנו. מחבלי הנוח'בה תוארו כ"לוחמי חופש", וסטודנטים יהודים נאלצו להתחבא בקמפוסים בשל חשש ממפגינים פרו־פלסטינים, שגם ראשי המוסדות המכובדים סירבו לגנות או להוקיע אותם. אם בעבר המגמה נתפסה כ"טרלול פרוגרסיבי" שקיים רק בשוליים, כיום כבר ברור שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק ומשמעותי.
להחרים אותה
החוקר היהודי־קנדי פרופ' גד סעד, לשעבר ראש הקתדרה למחקר מדעי ההתנהגות האבולוציוניים וצרכנות דרוויניסטית באוניברסיטת קונקורדיה בקנדה, טוען שרעיונות פרוגרסיביים קיצוניים שמקורם באקדמיה, כמו תנועת ה־woke והפוסט־מודרניזם, מובילים לאובדן ההיגיון הבריא ולתופעות מסוכנות – מהדחת מדענים ועד הצדקת טרור.
בריאיון לאריאל ויטמן מעיתון "גלובס", סיפר פרופ' סעד שמה שמניע את התופעות הללו הוא השתלטות מעין־טפילית של תבניות חשיבה מעוותות על התודעה המערבית. בספרו פורץ הדרך והשנוי במחלוקת "פרזיטים – כיצד איבד המערב את ההיגיון הבריא", שתורגם לאחרונה לעברית ויצא לאור בספריית שיבולת, סעד מנסה להסביר איך חשיבת העדר הפרוגרסיבית משמידה את השכל הישר, ומאפשרת את פריחתן המחודשת של רעות חולות רבות, מהפרעות אכילה ועד אנטישמיות.
בפרק השישי בספר, "תסמונת היען הטפילית", הוא משווה בין טפילים ביולוגיים והשתלטותם על הנשא, לבין הרעיונות הפרוגרסיביים המשתלטים על המערב. לטענתו, במקום להתמודד מול האידיאולוגיות ההרסניות הללו, המערב מתעלם.
אחרי 7 באוקטובר הוא כתב: "הבנתי משהו. האנשים האלה תמיד יעדיפו את התרבות שלהם ויתרצו כל בעיה בתרבות האחרת. למציאות יש דרך להטיח בך היגיון בריא, והסביבה הקשה של הישראלים מספקת להם חיסון טבעי".
עם זאת, יש ישראלים שחוו על בשרם את 7 באוקטובר הנורא ועדיין עושים הקבלה בינינו לבין הפלסטינים, שדובריהם ממשיכים לקרוא להשמדת ישראל. מרצים והוגי דעות ישראלים אימצו במודע או שלא במודע את אידיאולוגיית ה־woke וקוראים לחרם כלכלי ואקדמי על מולדתם. גם בכנסת יש הטוענים בעזות מצח שישראל היא מדינת אפרטהייד ושיש לנקוט נגדה סנקציות.
תנועות woke רבות מתמקדות באי־שוויון ומציגות את עצמן כפרוגרסיביות, אך לעיתים קרובות הן משתמשות בנרטיבים אנטי־ישראליים או אנטי־ציוניים המובילים לאנטישמיות גלויה. למשל, ישנם פעילים המשווים את פעולותיה של ישראל כלפי הפלסטינים לפשעי מלחמה. גישה זו אינה מהווה רק דה־לגיטימציה לדמוקרטיה היחידה במזה"ת, אלא גם יוצרת סביבה עוינת עבור יהודים בתפוצות שמזוהים עם ישראל.
הנרטיב של הוויקטימולוגיה
תנועות woke נוקטות לעיתים קרובות גישה של "ביטול תרבותי" – השתקת קולות שמתנגדים לאידיאולוגיה שלהם. יהודים שמביעים תמיכה בישראל או מבקרים את האג'נדה של woke, מוצאים עצמם לעיתים קרובות תחת מתקפה. כבר נרשמו מקרים של יהודים שפוטרו מעבודותיהם או נאלצו לפרוש מתפקידים ציבוריים בשל התבטאויות שנתפסו כלא תואמות את רוח התנועה.
אידיאולוגיית ה־woke דוגלת לעיתים בביטול זהויות הפרט לטובת ערכים אוניברסליים. גישה זו עלולה להתנגש עם הזהות היהודית, שמבוססת על מסורת, דת ולאום. התביעה של תנועות woke לשוויון מוחלט עלולה להוביל לדחייה של ערכים דתיים מסוימים ולהגבלות על חופש הדת.
ארגוני woke רבים תומכים בתנועת החרם על ישראל (BDS), מתוך אמונה שהיא נאבקת למען זכויות אדם. תמיכה זו אינה רק פוגעת כלכלית במדינה, אלא גם יוצרת סביבה עוינת עבור יהודים בעולם, במיוחד באוניברסיטאות ובקהילות פרוגרסיביות.
הפעילות של תנועות woke יוצרת אתגרים משמעותיים עבור יהודים. בישראל היא מחזקת את הביקורת הבינלאומית כלפי המדינה ומובילה לעלייה בגילויי אנטישמיות בקמפוסים ובפוליטיקה העולמית. יהודים בתפוצות נאלצים לעיתים להלך על חבל דק, בין הרצון להשתלב בקהילה הפרוגרסיבית לבין ההגנה על זהותם היהודית ועל ישראל.
לדעתו של סעד, זה הנרטיב של הוויקטימולוגיה – ענף בקרימינולוגיה העוסק בקורבנות של פשעים. רוב הוגי המערב, ובוודאי מי שלומדים באוניברסיטאות בצפון אמריקה, "טופלו" להאמין שמדובר בסיפור הקולוניאלי מול המקומי. המדכא מול הקורבן. היהודים הם מטבעם המדכאים, כי הם החזקים. תראה את הטנק הציוני, ולעומתו את הפלסטיני המסכן שיש לו רק קלע ולכל היותר מסוגל לזרוק אבן.
תמונות מהסוג הזה מפעילות את המערכת הרגשית שלנו. מכיוון שרוב האנשים לא אוהבים להתאמץ ולחשוב, הם מוּבלים להאמין שבכל הנוגע לדינמיקה בין ישראלים לפלסטינים, ברור שהיהודים הם הרעים בסיפור.
לסיכום, המאבק קשה, אך אין לנו זכות להרים ידיים – אפילו אם ההרגשה היא כמו של הילד ההולנדי שדוחף את אצבעו לחור בסכר, והזרזיף כבר הפך לשטף גועש. בעת הזו נדרשות פעילויות הסברה ברשתות החברתיות ובקמפוסים בארה"ב ובאירופה. על ממשלת ישראל לדאוג לתקציבים הראויים למטרה חשובה זו.
הכותב הוא מנכ"ל רדיו MF100, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית וסגן נשיא מועדון השגרירים
[email protected]