הסרטון של לירי אלבג הצליח לזעזע מדינה שלמה ולהחזיר את השיח על החטופים ועל העסקה לסדר היום. אתם יכולים לומר שהנושא אף פעם לא ירד מסדר היום, אבל זה לא מדויק. למציאות יש דינמיקה משלה, ובדינמיקה הזאת מי שצועק הכי חזק, מי שמייצר את הפרובוקציה הכי גדולה ובפרט מי שמצליח לפרוט על מיתרי הרגש – מקבל את תשומת הלב שלנו.
לירי אלבג בת ה־19 נראתה מדברת אל המצלמה בקול רועד, ידיים רועדות כאשר היא נשברת מספר פעמים תוך כדי דיבור. משפחתה, שלא הסכימה לפרסם את הסרטון, התירה לפרסם שני תצלומי סטילס. מה שמשך את הקשב בסרטונים הללו היו עיניה הכבויות, ההבדל בין התמונה לפני השבי, שבה נראית לירי אחרת, מלאת שמחת חיים, לאותה דמות רפאים כבויה שמדברת בסרטון.
הסרטון הזה, שהופץ על ידי חמאס, עורר גל תגובות חסר תקדים - לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. מדוע דווקא הסרטון הזה? התשובה טמונה עמוק במבנה המוח האנושי, ומדגימה יותר מכל שיעור חשוב על הפער בין לדעת באופן שכלתני לעומת להרגיש.
ד"ר פול סלוביק מצא במחקריו תופעה מרתקת: ככל שמספר הקורבנות גדל, כך פוחתת יכולת ההזדהות שלנו. "אנחנו מגיבים בצורה רגשית הרבה יותר חזקה לסיפור של ילדה אחת מאשר למספרים גדולים, גם אם הם מייצגים טרגדיה גדולה פי כמה", הוא מסביר במאמרו המכונן משנת 2007.
תופעה זו, המכונה "קהות סטטיסטית", היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שאנחנו מתקשים להתמודד עם אסונות בקנה מידה גדול. אנחנו נוטים להעניק משקל גבוה לסיפורים אישיים, ומשקל מועט לסיפור הרחב, גם כשהוא מגובה בסטטיסטיקות ובנתונים.
דוגמה קלאסית היא העוצמה שבה אנחנו מגיבים לסיפור המצוקה של אדם יחיד, לעומת האדישות שבה אנחנו מגיבים למצוקות המונים כגון רצח עם, מגיפות ורעב.
באחת העמותות שגייסה תרומות עבור ילדים באזורי משבר, הוציאו שני עלונים, אחד שהסביר באופן מפורט מה נעשה במשך השנה, והשני סיפר את סיפורה של ילדה קטנה ואיך חייה השתנו. כמובן שעם הסיפור של הילדה הצליחו לגייס פי שלושה וחצי יותר תרומות.
המגבלה האבולוציונית
המספרים לא מעבירים רגש, הם לא מאפשרים להבין מה קורה שם. אין להם היכולת ליצור אצלנו תגובה רגשית. לכן תמיד נגיב בעוצמה גבוהה יותר למקרים פרטיים, ופחות לאירועים בקנה מידה רחב.
ניתן להסביר תופעה זו יותר מכל במושג ״חוסר ההתאמה״ (Miss Match). יש חוסר התאמה בין המוח שלנו, שסיים את התפתחותו לפני 60 אלף שנה, לבין האתגרים שעימם אנו נאלצים להתמודד במציאות הנוכחית. המוח שלנו בנוי להתמודד עם איומים כמו טורפים או מחסור במזון, אבל לא עם פייק ניוז, משבר האקלים או סרטוני חטופים.
המוח האנושי התפתח במשך מיליוני שנים להתמודד עם איומים מיידיים ומוחשיים. כשאבותינו הקדמונים נתקלו בנמר בסוואנה, המוח ידע בדיוק מה לעשות: להפעיל את מערכת "הילחם או ברח".
אבל כשאנחנו מתמודדים עם משברים מורכבים, כמו מצב החטופים או משבר האקלים, המוח שלנו מתקשה לעבד את המידע ברמה הרגשית. זוהי מגבלה אבולוציונית שמשפיעה על היכולת שלנו להתמודד עם אתגרי המאה ה־21.
"יש לנו שתי מערכות חשיבה", מסביר דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט". "המערכת הראשונה היא מהירה ואינטואיטיבית, והשנייה איטית ומחושבת".
כשאנחנו רואים את פניה של לירי, שומעים את קולה, המערכת הראשונה מתעוררת מיד לפעולה. לעומת זאת, כשאנחנו שומעים על "100 חטופים", המידע נשאר ברמה המופשטת. מחקרים בתחום הנוירולוגיה מראים שהאזורים במוח האחראים על אמפתיה ורגש מגיבים בעוצמה רבה יותר לסיפור אישי מאשר לנתונים סטטיסטיים.
הדוגמה הבולטת ביותר לכוחו של הסיפור האישי היא סיפורה של אנה פרנק. יומן אחד של נערה צעירה הצליח לגעת במיליוני אנשים יותר מכל סטטיסטיקה על השואה.
מחקר שנערך באוניברסיטת ייל מצא שתלמידים שקראו את יומנה של אנה פרנק פיתחו הבנה עמוקה יותר של השואה מאשר תלמידים שלמדו רק את העובדות ההיסטוריות. באופן דומה, הסרטון של לירי הצליח להחזיר את נושא החטופים למרכז השיח הציבורי בעוצמה חסרת תקדים.
ברשתות החברתיות, השינוי היה מיידי. נרשמה עלייה של 300% בשיח על החטופים בימים שלאחר פרסום הסרטון של לירי אלבג. אבל מעבר למספרים, השתנה גם אופי השיח. במקום דיונים פוליטיים מופשטים, החלו להופיע יותר ויותר פוסטים אישיים, סיפורים של הזדהות, קריאות לפעולה. זו לא הייתה סתם עוד כותרת - זה היה רגע שבו הציבור הרגיש, ולא רק ידע.
הבנה מובילה לפעולה
הכוח של הסיפור האישי טמון ביכולתו לגשר על הפער בין המערכת הרגשית למערכת הרציונלית במוחנו. כשאנחנו שומעים סיפור אישי, שתי המערכות פועלות בסנכרון: אנחנו מבינים את המצב ברמה העובדתית, אבל גם מרגישים אותו ברמה הרגשית. זהו הרגע שבו ידיעה הופכת להבנה עמוקה, והבנה עמוקה מובילה לפעולה.
מה זה אומר לגבי הדרך שבה משפחות החטופים נדרשות לפעול? כיצד הן צריכות לתקשר מסרים? הלקח ברור: אם אנחנו רוצים לעורר שינוי חברתי משמעותי, חשוב לעורר רגש.
גם לפנייה לרגש יש תהליך מתודולוגי ואסטרטגי שחשוב ליישם. בסופו של יום לכל אחד מהרגשות יש משמעות אחרת אצלנו והוא מייצר התנהגות שונה. לכן צריך להתחיל מהסוף, כיצד אנחנו רוצים שאנשים ירגישו בסוף החוויה? מה השורה התחתונה? שהרי לכל רגש יש רציונל משלו והוא פועל עלינו באופן שונה.
וכמו שכתבה הסופרת מאיה אנג'לו: "אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש".
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]