ערב מלחמת העצמאות הניח דוד בן־גוריון את העקרונות לתפיסת הביטחון הלאומי שלנו. מרבים לצטט את "שלוש הרגליים" שלו: התרעה, הרתעה והכרעה. לפני כ־20 שנה מינתה הממשלה את ועדת מרידור לבחינה מחודשת של העקרונות, וזו הוסיפה "רגל" רביעית: הגנה. הממשלה לא אימצה את הדוח, אך צה"ל עשה מה שרצה גם בלי החלטת ממשלה.
תפיסת הביטחון של צה"ל (בהסכמה בשתיקה של ממשלות ישראל) התבטאה בהגנה, בהכלה ובהימנעות ממלחמת מנע יזומה. שכבות ההגנה שלנו נגד טילים אפשרו "להכיל" מתקפות טילים מרצועת עזה ולבנון, או לכל היותר – להסתפק בסבב תגובה קצר וחסר משמעות אסטרטגית. "המכשול" - העילי והתת־קרקעי - שבנתה ישראל סביב הרצועה בהשקעה של מיליארדים, הוסיף נדבך סטטי להגנה. "ציפור לא יכולה לעבור" ו"יותר מ־90% יירוט" היו שתי הרגליים שעליהן ניצבה תחושת הביטחון הכוזבת של ישראל.
צה"ל הסתמך על ההגנה, כי סירב לדעת מה כוונותיו האמיתיות של האויב הערבי. לאחר חתימת הסכמי אוסלו נכנס צה"ל לסחרור נעים וקיים סדנאות "צה"ל בעידן השלום" לקציניו הבכירים. הייתי שם ונאלצתי להקשיב להבלים הללו. אחר כך הבינו שיאסר ערפאת טרוריסט - אבל הבטיחו שאבו מאזן דווקא מתנגד לטרור (תשלום משכורות לרוצחים ובני משפחותיהם לא נחשב).
חמאס בסך הכל רוצה לשלוט בשקט, ואם ניתן ליחיא סנוואר כסף (בנימין נתניהו) או רישיונות עבודה בישראל (מתפ"ש) - יהיה שקט. ואין סיבה בגלל כמה רקטות של חיזבאללה לקלקל את עונת התיירות בצפון. ממשלות ישראל לדורותיהן קיצצו עוד ועוד בתקציבי הביטחון, וצה"ל התכווץ ושכנע את עצמו ואת הציבור שקטן זה קטלני. ומי בכלל צריך הגנה מרחבית וכיתות כוננות ונשק ביישובים? זה תש"ח הסיפור הזה. לנו יש חיישנים.
עד שבא אסון 7 באוקטובר וריסק את תפיסת ההגנה ואת הביטחון העצמי האסוני, והיה ברור שיש צורך ברוויזיה, חשיבה מחדש על עקרונות תפיסת הביטחון שלנו. למשל, האם אפשר להרתיע ארגון טרור? כישלונות מערכי המודיעין שלנו להתריע ערב מלחמה הוכיחו שאי אפשר לבנות עליהם ביטחון לאומי. והכרעה? כמה פעמים דקלמו באוזנינו ש"אי אפשר לנצח טרור" וש"אין ניצחון מוחלט"? אז גם רגל ההכרעה מתנדנדת.
# # #
משה (בוגי) יעלון - שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון - מתנגד לנתניהו, לממשלתו ולכל מעשיהם. כל כך מתנגד, עד שדומה כי איבד את שיקול דעתו וסייע במודע לכל שונאי ישראל בהאג כשקבע כי צה"ל מבצע "טיהור אתני" בצפון רצועת עזה ("הארץ", 5 בדצמבר 24'). בצאתו לקטרג על ממשלת ישראל נתלה באילן גבוה, וכך כתב: "דוד בן־גוריון קבע את תשתית ההצלחה שלנו בתחיית עצמאותנו כשאמר 'גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה' (...) חיילי צה"ל נשלחים בשבועות האחרונים לגרש את העזתים מצפון הרצועה (...) אם מדובר בגירוש של קבע, כדי ליישב שם מתנחלים (...) זהו טיהור אתני".
יכול אדם להתנגד לגירוש הערבים מצפון הרצועה משלל סיבות, אבל להיתלות בבן־גוריון, מחולל ה"נכבה"? מי שגירש בפועל או בעצימת עיניים מאות אלפי ערבים משטחי מדינת ישראל, ומיהר להרוס את יישוביהם כדי להקים עליהם יישובים יהודיים? מי שהרחיב את גבולות המדינה הרבה מעבר לגבולות החלוקה של כ"ט בנובמבר? להסתמך עליו כדי להתנגד לגירוש ערבים מצפון הרצועה?
יעלון טוען שהממשלה מרסקת את הדמוקרטיה, שאותה זיהה בן־גוריון כאחד מששת אדני העוצמה שלנו. והרי זה אותו בן־גוריון שאמר ב־1951: "דמוקרטיה אצלנו אינה פראזה ריקה, אבל יש לנו עיקר הקדוש לנו מהדמוקרטיה, והוא בניין ארץ ישראל על ידי יהודים (...) אם ישימו לפני ברירה ויניחו בכף אחת של המאזניים כל האידיאלים הגדולים שבעולם – ובכף השנייה ישימו ביטחון ישראל, הרי אבחר ללא כל היסוס בביטחון ישראל. ולא מפני שאיני מחשיב אידיאלים, אלא מפני שלא המתים יהללו־יה".
ותודה לחגי סגל ולספרו "משיח בשדה בוקר", שיצא לאור לאחרונה, שממנו הבאתי את הציטוט הזה. בן־גוריון הוא אכן אבי תפיסת הביטחון שלנו, אבל כיוון שמסלפים ומעוותים אותו מתוך בורות או זדון – יש באמת צורך לבחון מחדש את תורת הביטחון שלנו.
# # #
בעקבות האסון והמלחמה המתמשכת, הבין צה"ל שצריך להגדיל את צבא היבשה. גם הממשלה (והאוצר בכלל זה) הבינה, וגם הציבור. אבל משרד הביטחון וצה"ל, שהיו רגילים להיות המחליטים והקובעים בחוסר שקיפות ובבלעדיות מה ייעשה בתקציב הביטחון - הופתעו הפעם. הכל הסכימו שצריך להגדיל את הצבא, אבל הוחלט שצה"ל – אשר כשל ב־7 באוקטובר - לא יקבע איך ייראה צה"ל החדש. הוחלט שוועדה חיצונית לצה"ל תעסוק בצורכי הביטחון שלנו ובנגזרות התקציביות מהם.
ועדת נגל הוקמה על אפו ועל חמתו של צה"ל, שרצה להמשיך לקבוע הכל בעצמו - ולכן עצם מינויה של הוועדה מבורך וגם חבריה נכבדים וראויים. בשמאל גינו את הרכב הוועדה, ושכחו כי זו מונתה כדי לבחון את "תקציב הביטחון ובניין הכוח", לא את מחדלי הממשלה והצבא. את העתיד, לא את העבר. הגיוני, לגיטימי ודמוקרטי שממשלה תקבע את תפיסת הביטחון ובניין הכוח הצבאי כנגזרת מהאיומים, באמצעות חברי ועדה שתפיסת עולמם קרובה לשלה.
כשהשמאל ישוב לשלטון, הוא יוכל לקבוע את תקציב הביטחון בידי פציפיסטים או שוחרי הקמת מדינה פלסטינית. בינתיים צריכה הממשלה לנסח את תפיסת הביטחון שלה (ויפה ציינה ועדת נגל כי הפעם האחרונה שבה תפיסת ביטחון כוללת נוסחה הייתה ב־2018 בידי נתניהו, וגם הנוסח שלו לא אושר בממשלה).
108 עמודים מקיף הדוח של ועדת נגל (ויש גם דוח מסווג), ומצאתי בו קביעות עקרוניות חשובות מאוד. מי שציפה שבניין הכוח שהוועדה תמליץ עליו ייתן בראש ובראשונה מענה למתקפת טרור בנוסח 7 באוקטובר אולי יופתע, משום שהוועדה לא נפלה למלכודת זו - והגדירה כאיום העיקרי את איראן ואת החובה להיערך למלחמה קרובה נגדה. התקציבים ובניין הכוח חייבים לשרת בראש ובראשונה את התובנה הזאת.
הוועדה מטילה ספק בערך "ההרתעה הקונבנציונלית", וקובעת כי זה מושג פסיכולוגי שאינו ניתן לכימות, וכי אין דרך לקבוע אם האויב אכן מורתע. הוועדה ממליצה להגיע לעצמאות חימושית (לפחות בסוגי חימוש מסוימים). בניגוד למה שמקובל אצלנו, שתוצאות מלחמה נקבעות בסופו של דבר בידי המדינאים – מכירה הוועדה את מצבה המדיני הקשה של ישראל ומבינה כי מה שלא יושג בשדה הקרב – לא יושג. הוועדה הוסיפה וציינה כי אי־היציבות באזור מחייבת את ישראל להיות מוכנה גם לאפשרות שמדינות כמו ירדן, מצרים וטורקיה יהפכו לפעילות בזירות החיכוך.
והחשוב מכל – ישראל חייבת לזנוח את גישת ההכלה וההסתמכות על הגנה ולפתח גישה התקפית מונעת. בהיעדר עומק אסטרטגי בתוך ישראל (יישובים רבים צמודים ממש לקו הגבול), היא חייבת לפתח "עומק קדומני", סיכול ומניעה בעומק שטח האויב, וליזום מתקפת מנע כדי שלא לחזור על אסונות קודמים.
ועדת נגל קבעה, בצדק, כי לא גודל הצבא ולא מחסור תקציבי גרמו לכישלון ב־7 באוקטובר. בפרפראזה על הקביעה הזו צריך לומר כי לא מחסור בוועדות לענייני תפיסת הביטחון גרם לקריסת התפיסה – אלא מחסור בממשלות שידעו ליישם את מסקנות הוועדות. הלוואי שהפעם זה יהיה אחרת.