השבוע יעלה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת חוק הגיוס, או כפי שנכון יותר לקרוא לו - חוק ההשתמטות, או חוק הפטור לחרדים. הממשלה, בהובלת שר הביטחון ישראל כ”ץ, תנסה לקדם קריאה שנייה ושלישית של החוק השנוי במחלוקת. הוועדה צפויה להתמודד עם כמה קשיים בחקיקה משום שיש מחלוקות גם בתוך הקואליציה בכמה היבטים, ביניהם הגדלת יעדי הגיוס, הטלת סנקציות אישיות על המשתמטים ונושא המתגייסים החרדים לשירות לאומי, כמו זק”א.
נכון להיום, היקף הגיוס של החרדים לשורות הצבא נמוך פי כמה מהיעד השנתי של צה”ל – 4,800 מתגייסים. צה”ל הקים חטיבת חי”ר מיוחדת, חטיבת החשמונאים, על טהרת הגברים, שמבצעת התאמות עבור חייליה החרדים. קיימים גם מסלולי הכשרה מקצועיים לתפקידים בתחומי הסייבר, התוכנה והלוגיסטיקה בתנאי שירות מיוחדים ובהפרדה מגדרית מלאה.
אך כל זה לא מספק את מנהיגי המגזר החרדי. הם ממשיכים להקשות את ליבם, ממאנים לאפשר גיוס של בני נוער חרדים לשורות הצבא, תוך דרבונם לצאת לרחובות ולהפגין. בהפגנות אלה, פרועות לעיתים, נשמעות סיסמאות כ”נמות ולא נתגייס”. הצבא עשה כל צעד אפשרי על מנת להכשיר את הקרקע לשירות מיטבי, שיאפשר לנוער חרדי לתרום את חלקו לחברה, דבר שגם יסייע לו בעתיד להשתלב בשוק העבודה. תקציבי עתק הועברו למגזר בצורות שונות – כל זאת לטובת שמירה על שלמות הקואליציה. אך נציגי המגזר החרדי אינם יודעים שובע ורק דורשים עוד ועוד תקציבים ופטורים.
אנחנו בשנה שנייה של הלחימה, אנשי מילואים נקראים כבר לסבב רביעי, משאירים מאחור משפחות, עבודה, עסקים וחיים שלמים כדי לצאת ולשמור על הארץ, אך מגזר שלם עדיין אינו נושא בנטל. מדוע? במה הם שונים מהנוער הדתי־לאומי ששומר על מצוות ועל האמונה אך גם מקיים את חלקו בהגנת המדינה, מעל ומעבר?
רגע לפני ההצבעה על חוק שעלול לפעור חור בלב האומה, ופערים שיהיה קשה מאוד לגשר עליהם בעתיד, מקבלי ההחלטות בממשלה חייבים לעצור ולעשות חשבון נפש אמיתי. האם זה מה שהממשלה מבקשת לעשות? להפלות בין דם לדם? להפלות בין מגזר למגזר? לשמר מגזר שלם שיכול לתרום למדינה תוך שמירה על אמונתו, אך בוחר שלא לעשות זאת? או שיש בכוחם ליצור את השינוי שהמדינה זקוקה לו ולאפשר נשיאה שוויונית בנטל ושותפות גורל?