זה יהיה מסע ארוך, רווי דמעות ואכזבות. יהיו עוד תקלות. תהיה ציפייה מתוחה, יהיו משברים, יהיו תפילות. אנחנו נגלה שחטופים שמאוד רצינו שיהיו בחיים אינם עוד.

אנחנו נבכה הרבה עם המשפחות, נחסיר פעימה עם האימהות והאבות, האחים והאחיות, ונצא מהסיפור הזה עייפים, מרוקנים, כואבים, אבל שלמים. אפשר יהיה להתחיל את התיקון. זה רק מתחיל עכשיו, אבל גם מסע של 1,000 קילומטרים מתחיל בצעד קטן אחד. הצעד הזה נצעד אתמול בדוחא.

עוד בטרם נצעד, זכינו כולנו לדרמה צפויה של הרגע האחרון, כשדובריו של נתניהו דיווחו על ״משבר פתאומי״ בשיחות, נתנו לכולם להזיע עוד חצי שעה, ואז דיווחו ש״המשבר נפתר, חמאס התקפל ונכנע לתנאים של נתניהו בעניין ציר פילדלפי״.

המשבר הזה לא היה ולא נברא. זה היה תעלול מרושע נוסף מבית היוצר הביביסטי, כדי לנסות לשכנע את הבייס, כלומר את בן גביר וסמוטריץ׳, שבאמת ניצחנו בפילדלפי וחמאס באמת התקפל. הבעיה היא שאחר כך נודעו פרטי העסקה, ואין בהם שום התקפלות. אין בהם גם פילדלפי. ישראל תפנה את הציר הזה ביום ה־42 של העסקה.

למה האירוע השולי לכאורה הזה שווה דיווח? כי הוא מדגים בפנינו, פעם נוספת, את עוצמת הרשע. את העובדה שספינולוגים כאלה או אחרים, שמנסים לקושש או להציל בדל מנדט ביביסטי מהאש הלוחכת את הגלימה, מוכנים להעביר את המשפחות עוד מדור גיהינום קטן ומיותר בדרך אל העסקה. הכל מותר, הכל כשר, הכל אפשרי כשמדובר באנשים האלה.

העסקה אמורה לצאת לדרך ביום ראשון. הפרחים מגיעים למישהו לא צפוי - דונלד בן פרד טראמפ, אליל הימין הישראלי, משיח המתנחלים, האיש שהבייס כולו המתין לו כדי שנקבל אישור רשמי להמשיך במלחמה (הצודקת) שלנו, אבל עשה את ההיפך הגמור והוריד את השאלטר על נתניהו, על שופרותיו החלולים, על הימין המשיחי והקיצוני, על ערוץ 14, על המסיבה כולה. בדיוק כמו אז, בסיפוח ההיסטורי של יו״ש, שלא קרה. אחד לאחד.

קשה להכיל את זה, קשה להאמין לזה, אבל ממש לא בטוח שאם קמלה האריס הייתה מנצחת את הבחירות בארה״ב, הייתה היום עסקה להחזרת החטופים הביתה. מה שממשל ביידן ניסה לעשות ברכות, במתק שפתיים ובדרך דמוקרטית, חנונית טיפוסית - עשה דונלד בדרכו הטראמפית. הוא מעך את השטויות של נתניהו וגרר אותו בשערותיו לחתום על ההסכם. טוב שכך. תודה, הנשיא טראמפ.

כיוון שהודינו לטראמפ, צריך להודות גם לביידן, אולי אפילו יותר מלטראמפ, כי ביידן היה כאן לצידנו ברגעים שנזקקנו לו יותר מכל. בימים שבהם עצם קיומה של ישראל נראה פתאום שברירי. כשצה״ל ניסה לרכז בבהלה כל לוחם זמין מול גבול הצפון, בעוד הדרום בוער, תוך תפילה שנסראללה לא יצטרף לסנוואר.

ברגעים האלה, אולי הקשים בתולדותינו, מי שהגיע לכאן הוא ביידן הקשיש. הוא ונושאות המטוסים שלו. הוא עשה כל מה שצריך, בכל החזיתות הנדרשות, כדי לעזור לנו לצאת מהבור הנורא שאליו נפלנו בעקבות ההפקרות הצבאית, המודיעינית והמדינית שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר. תודה, הנשיא ביידן.

אפשר היה להגיע לעסקה הזו קודם. אפשר היה להציל לא מעט חטופים. אפשר היה להבין לפני כמה חודשים שאין ״ניצחון מוחלט״, שאי אפשר לעקור את רעיון החמאס. מה שיש זה דם, יזע ודמעות. מה שיש זו מלחמה ארוכה, עיקשת ונחושה בטרור. חמאס חי וקיים גם ביהודה ושומרון, אפילו שאנחנו שם מ־67 ושצה״ל פועל שם כל לילה.

צריך לעדכן תוכנה. את 7 באוקטובר היה צריך למנוע לפני 7 באוקטובר, לא אחרי. אם היה כאן מנהיג שעומד במילתו, אפשר היה לרסק את כוחו של חמאס בטרם עת, כשזה היה יחסית בזול.

ליבי עם הביביסטים. הם צריכים, שוב, לנגב את הביצה הסרוחה מעל מצחם המיוזע, לשכנע את עצמם שהרוק שניתז על חליפת הניצחון שלהם הוא גשם, ושהמנהיג שלהם, שוב, לא אשם בכלום.

מה שמוזר הוא, שהאשם החדש הוא טרמאפ. הוא ירש את אהוד ברק, אהרון ברק, שקמה ברסלר ובג״ץ בעודם בחייהם. הם צריכים לחיות עם העובדה שציר פילדלפי כבר אינו ״סלע קיומנו״, ושהנקז ההוא בין דרום לצפון הרצועה לא באמת שווה חיים של עשרות בני אדם.

הם, שהסבירו מאה פעמים שאי אפשר יהיה לחזור ללחימה אם תהיה הפסקת אש, ושמיליון פלסטינים יחזרו לצפון הרצועה, מסבירים עכשיו שאפשר יהיה לחזור ללחימה, זו החלטה שלנו.

במקרה הזה הם צודקים. המלחמה אכן הסתיימה, אבל הקרב לא תם. מתישהו, בעוד חודש או חודשיים, שנה או שנתיים, חמאס יחזור לסורו וייתן לנו את האמתלה לחזור למה שאנחנו צריכים לעשות כל הזמן - להילחם בטרור, להרוג את הטרוריסטים, לפרק כל קן צרעות בטרם יעקוץ אותנו, לא ״להכיל״, לא להבליג, לא להתמכר לשקט. כל מה שנתניהו עשה 17 שנים – רק להפך.

העסקה הזו קשה מנשוא. המחיר שאנו משלמים מחויב המציאות, אבל יקר. ועדיין, אסור לשכוח - ישראל ניצחה במלחמה. לא ניצחון מוחלט, אבל ניצחון. הדבר הכי חשוב שצריך היה לקרות, קרה - עזה עומדת בחורבנה. היא נראית רע יותר מכפי שנראו הירושימה ונגסקי אחרי הפצצה.

ישראל התנערה ויצאה להילחם כפי שלא יצאה מאז 1948. העולם כולו, מטהרן ועד מוסקבה, מרבאט ועד פריז, מביט על הרצועה ומבין מה יעלה בגורלו של מי שירים יד על העם היהודי בדרך שבה עשה זאת חמאס, פעם נוספת.

גם כשמביטים צפונה, על חיזבאללה, הרושם דומה. זה הניצחון שלנו. השגנו אותו במחיר נורא. זה הזמן להודות ללוחמים, להצדיע לנופלים ולקוות שבקרוב הממשלה הזו תיעלם מחיינו ושאפשר יהיה לגייס גם את החרדים.