ישראל נפרדת ממנו בחיוך חמוץ מתוק. ראש הממשלה שיגר ברכות לנשיא הנכנס והיוצא, לראשון הקדיש תודות רבות, לאחר אמר תודה, בקושי. זה עצוב, זה מאכזב. ביידן ראוי לתודה גדולה של כולנו, ישראלים ויהודים ברחבי העולם. אפשר שהיה הנשיא הידידותי ביותר לישראל, בוודאי בחבורה המובילה.

הוא התייצב לצידה של ישראל בכל משבר ובכל נקודת זמן לאורך 50 השנים האלה. מאז נפגש לראשונה עם גולדה מאיר הוא היה כדבריו ״ציוני״ ובתור שכזה הגן על ישראל בכל נקודת זמן.

השיא היה מלחמת ״חרבות ברזל״

עמידתו לצד ישראל הייתה מרשימה ורבת משמעות, בממדים היסטוריים. מהדקה הראשונה של ה -7 באוקטובר הוא פעל למען הגנת ישראל, שיגר משלוחי נשק, הניע נושאות מטוסים לאזורנו, הזהיר את אויבי ישראל שלא לנצל את חולשתה הרגעית ( ״Don’t”) ווידא כי מדינות אחרות בעולם, שלא התייצבו לצד ישראל באותה להיטות ודבקות, יצטרפו אף הן. הקואליציה שבנה מנעה מלחמה אזורית וסייעה לבנית הציר האנטי שיעי החדש שמתגשם והולך לנגד עינינו.

את ביידן מניעים השילוב הנדיר של ערכים ואינטרסים אך גם רגשות עזים ונפש רגישה.אני זוכר אותו מנהל שיחה ארוכה עם שתי ניצולות שואה בעת שביקר ב״יד ושם״. הוא לא שיחק משחק, נפשו יצאה אליהם, היה לו כל הזמן שבעולם. עוזריו האיצו בו והוא התעלם מהם, השיחה היתה חשובה יותר.

קשה לתאר את מהלך המלחמה הזאת בלי עזרתו, קשה לתאר את וושינגטון בלעדיו. האיש שהיה שם תמיד בשביל ישראל. גם בשל כך, אולי בשל כך, הדמוקרטים הפסידו הבחירות האלה.

היו סימני אזהרה מוקדמים; התקשורת הלכה והסתייגה מניהול המערכה בידי ישראל, מספרי הנפגעים האזרחיים עלו מדי יממה. התנגדות עזה של התעוררה אצל גורמים בממשל, לאחרונה דווח כי 11 בכירים בממשל פרשו בשל תמיכתו של ביידן בישראל, ובמפלגתו שלו גברו לכי רוח אנטי ישראלים.

כל אלה לא הסיטו אותו מדרכו. הוא בטח בישראל, פחות בטח בנתניהו. הוא זיהה את את תרגילי ההתחמקות של נתניהו, את ההטעיות והשיבושים, אך נותר איתן בדעתו. בשלב מסויים התייאש כליל מ״חברו״, נתניהו כינה אותו כך, אבל מצא דרך להפריד בינו לבין ישראל המדינה והעם היהודי. אותם לא זנח ולא שכח.

אז למה בישראל ייחלו לנצחון טראמפ (בישראל ולא הקהילה היהודית באמריקה, שנשארה נאמנה לדמוקרטים)? התפנקנו. חברים, התפנקנו. צריך לאמר. לקחנו את ביידן כמובן מאליו.

מה היה קורה, אגב, אם אובמה היה ליד ההגה במלחמה כזו? אין לדעת. ישראל רוצה להאמין כי הכל מגיע לה. וברגע שביידן והממשל שלו ניסו לרסן את ישראל, להזהיר אותה כי עליה להתנהל על פי הדין הב״ל ועל פי החוק האמריקאי. (ביידן, אגב, מכבד חוק וסדר...) כעסנו, כעסנו מאד.

בישראל נעלבו כיצד הוא מתנה משלוח נשק עד אשר יתבהר כי ישראל פועלת בזהירות, אינה פוגעת באוכלוסיה אזרחית שלא לצורך או עוברת עבירות אחרות, אשר, בינינו לבין עצמנו, מנהיגים בישראל עודדו אותם בפועל.

ביידן שמר על ישראל. ארה״ב היתה היחידה שעמדה לצידה של ישראל בפורומים בינלאומיים, להוציא את בין הדין הבינלאומי הפלילי בהאג שאינה חברה בו. גם כאן כעסנו, מה, איך הם מבינים את צדקת דרכנו ומעשינו? אפילו בלינקין, שר החוץ, ידיד ישראל, תמה על ההתנגדות הגוברת והולכת לישראל בעולם, אבל זו עובדה. צריך רק לשאול מה היה קורה אילולא תמיכתה המדינית של ארה״ב בישראל.

אבל אצלנו כל תנאי, כל מגבלה שהוטלה עלינו ארה״ב התקבלה כעלבון, איך הם מעיזים? מה הם לא מבינים? ההיפך, הם מבינים היטב ומשום כך שמרו עלינו מפני עצמנו, מפני הקיצונים המשיחיסטיים שהשתלטו על הממשלה ועל מרכזי הכח הפוליטיים והם מכוונים את ישראל לעימות כולל עם ארה״ב ועם העולם כולו.

ישראל היא מדינה של קיצוניות, של ״או ואו״, או אתה איתנו או אתה נגדנו. אין מצבי ביניים. ודאי שיש. רוצים דוגמא? טראמפ שחוזר לוושינגטון, הנשיא ה- 45 וה- 47.

לא מזמן קשרו בישראל כתרים לראשו, עולם שלם של ציפיות ותקוות, איראן, סיפוח, חמאס, חיזבאללה. הוא יבלום את אויבינו הוא יניח לנו לעשות כרצוננו. אז זהו, שלא. כבר בדרך לבית הלבן הוא שידר כמה הצהרות ועשה כמה צעדים שהוציאו אוויר חם מבלון הזה. טוב הדבר. כדאי שנתרגל.

אין פה rain check, צ׳ק פתוח, לעשות מה שמתחשק לנו. טראמפ רוצה להחזיר את ארה״ב לגדולתה, קודם כל ובעיקר מבית, נכון שזרק כמה הערות על תעלת פנמה וגרינלנד אבל הבהיר כי מלחמות אינן סדר היום שלו, ובכלל הוא חותר לנורמליזציה עם סעודיה ולסדר מזרח תיכוני חדש, הלו, שומעים?

"גם הוא יהיה ״בין לבין״, לא הכי לצד אחד ולא לצד האחר, טוב הדבר. לעם היהודי זכרון ארוך, ב- 5000 שנות היסטוריה יהודית היו מנהיגים ושליטים שזכורים לטוב ויש שנשארים לדראון עולם. אנחנו זוכרים ומעבירים את הזיכרון מדור לדור.

לישראל, לעומת זאת, זכרון קצר- מאד. לנו אתה, או לצרנו ? תאמר עכשיו ומיד. על הסיפוקים להיות מהירים ומלאים. סליחה, אנחנו זקוקים לקצת סבלנות, לקצת פרספקטיבה.

ביידן הזקין מאד. השנה האחרונה הבליטה את טעויותיו הפוליטיות, את זכרונו שבגד בו, את הליכתו ההססנית.ראוי שנזכור אותו ברגעיו הגדולים- אייקון של דמוקרטיה, של מוסר, צדק ושלום. ידיד גדול של ישראל.

שלום חבר. נחסר אותך. תודה.

הכותב הוא דיקן ההיברו יוניון קולג׳, המכון ללימודי היהדות בירושלים; לשעבר יועץ תקשורת לשרי הביטחון ארנס ורבין ודובר צה"ל