כשמדובר באזור כמו הנגב, שבו הפשיעה גלויה לעין- בין אם מדובר בירי בלילות, בנהיגה פרועה ומתריסה, בפרוטקשן או בתופעות כמו וונדליזם, הטרדות מיניות ותחנות דלק פיראטיות- התחושות בציבור אינן משתנות בן לילה, במיוחד לאור העובדה שעוד רבה המלאכה בהשלטת החוק והסדר.
תושבי הנגב ביישובים השונים חיים מזה שנים תחת תחושת שהמדינה נטשה אותם. היעדר תשתיות, נוכחות משטרתית דלה, וחוסר מענה מערכתי לצרכים החברתיים והכלכליים של האזור הם קרקע פורייה לחוסר שביעות רצון כשלעצמם, קל וחומר כשהדבר מלווה בפשיעה וחוסר סדר.
אף שכוחות המשטרה מצליחים להגיע להישגים, הפשיעה אינה נעלמת, אלא משנה צורה. כל עוד לא תהיה תכנית מקיפה הכוללת גם אכיפה וגם טיפול בשורשי הבעיה, תושבי הנגב ימשיכו לחיות בתחושה שמדובר בשיפור חלקי וזמני בלבד.
התחושה הזו מתחזקת כשהאכיפה מתמקדת בעיקר בעבירות בולטות, כמו נשק לא חוקי או הריסת מבנים, בעוד שלצד זו קיימים מצגים נוספים של פשיעה יומיומית שמטרידה את האזרחים.
המצגים האלה כוללים פרוטקשן, תאונות דרכים חמורות שאפילו מקפדות חיים ונובעות מנהיגה חסרת אחריות ופרועה, או אירועי אלימות "קטנים" נמשכים על בסיס יומי. ירי בלילות, למשל, גם אם אינו גורם נזק ממשי לרוב בחיי אדם או ברכוש, הוא מגביר חרדה וחשש ויוצר אצל התושבים תחושת חוסר אונים מתמשכת, שמערערת את שגרת חייהם.
צריך להיות חלק מקבוצות הוואטסאפ של תושבי עומר, מיתר, כרמית או להבים, כדי להבין את ממדי התופעה וההשפעה שלה על איכות החיים שלהם. בתדירות של מספר פעמים בשבוע, לעיתים יום אחר יום, בקבוצות האלה מישהו פותח התכתבות בעקבות ירי סמוך שנשמע ובעקבותיו אחרים מגיבים.
עשרות תגובות שמסתיימות תמיד בהבנה שלתושבים אין כלים להתמודד פרט מלפתוח קריאה במשטרה, וזו, גם קצרה ידה מלהושיע ולתת מענה לכל אירוע ואירוע.
מעבר לכך, אי-השקט אינו נובע רק מפעולות העבריינים, אלא גם מתחושת חוסר האמון במערכת. תושבים רבים מרגישים שהממשלה, גם אם היא מגבירה את האכיפה, אינה פועלת מתוך חזון ארוך-טווח לנגב, אלא מגיבה באופן טקטי לבעיות מיידיות. חוסר השקעה בתשתיות, חינוך ורווחה מחזק את ההרגשה שהנגב נותר בעדיפות נמוכה.
עם זאת וחרף האמור חשוב לחזור ולציין, שקיימת נוכחות משטרתית הרבה יותר משמעותית בשטח מבעבר ונוכחות זו כשלעצמה מביאה הישגים. בוודאי כשהפשיטות ומבצעי האכיפה מתמשכים ואופן הביצוע שלהם נחוש ואסרטיבי.
חשודים נעצרים מדי יום, נשק בלתי חוקי ותחמושת מתגלים בחיפושים גם הם וכאמור, כתבי אישום מוגשים. יבול הפעולות האלה מעביר את חובת ההוכחה לפתחו של בית המשפט. על בית המשפט להדגים שהוא שותף מלא וכזה שמכיר בחומרת הבעיה.
הציפיה היא שיעניש בהלימה להיקף התופעה וחומרתה את המורשעים. אם רוצים באמת לשנות את המציאות, תכנית רב-שנתית ורב-משרדית חיונית ונדרשת.
הכוונה לתוכנית שתיתן מענה לכלל ההיבטים של המשילות ולמול הסוגים השונים של העבריינות. נכון שהתוכנית תיתן מענה לסיבות שעומדות בשורשי התופעה ולא רק לתוצאותיה. בלי תכנית כזו, הירידה בפשיעה תישאר הישג זמני, והחשש של תושבי הנגב ימשיך ללוות אותם בכל יום.
התרעות פיקוד העורף