עסקת החטופים נחתמה. אחרי כל האיומים של השרים בן גביר וסמוטריץ', ההתנגדויות, ההסתייגויות, הניסיונות לתקוע טריז, הגיע סוף סוף צעד משמעותי בדרך לשחרור החטופים חזרה לביתם. הכרת תודה לנציגי המפלגות החרדיות שהתייצבו כחומה בצורה בעד העסקה. אכזבה רבה כלפי אלה שלא. שנה וארבעה חודשים מאוחר מדי, אבל היא הגיעה. ברגעים בהם אני כותבת את מילים אלה, כבר הייתה הפרה ראשונה של ההסכם בדמות העובדה שחמאס עדיין לא חשף את שמות החטופות שישוחררו מחר. כולי תקווה שזה יקרה בקרוב, ואז יגיע הרגע שבאמת כולנו חיכינו לו.
כמה דמיינו את הפנים של החטופים והחטופות כשהם חוזרים. כמה ייחלנו וביקשנו לראות שוב את המחזות הללו שראינו רק לפני יותר משנה, של האמבולנסים הצהובים ומעבר כרם שלום, של פקידי הצלב האדום שלא עשו דבר מלבד לספק טרמפ לחטופים, ובעיקר את החטופים עצמם בעודם מבינים שהם יכולים, כנראה בפעם הראשונה מזה זמן רב, לנשום לרווחה.
אני מניחה שגם אתם בדקתם כל היום את הפושים באתרי החדשות, מנסים להבין כיצד הולך להיראות מחר. נדמה שהדעת לא תופסת, וכמות הרגשות גדולה מלהכיל את הסיטואציה הזו. מי חשב לפני 7 באוקטובר שנתגעגע כל כך לאנשים שמעולם לא פגשנו? שנספור את הדקות עד שנראה אותם רואים שוב את בני המשפחה שלהם?
זו עסקה מורכבת, המחירים הקשים ברורים מאליהם, ועדיין – אני לא חושבת שיש אזרח במדינת ישראל רבתי שלא יתרגש עד דמעות מההחלטה הכל כך הגיונית וחשובה הזו. החלטה שתזכיר לכולנו שמדינת ישראל חייבת לדאוג לכל מי שהותירה מאחור, ושזה אחד הדברים שמבדילים אותנו ממדינות אחרות, שאולי פחות אכפת להן מיושביהן. אין לנו ברירה אלא להאמין שלמדנו לקח, ושנדע לשמור על מה שקורה כאן גם כשמאות אסירים ישתחררו לחופשי וימשיכו לרקום מזימות. אנחנו חייבים להאמין שהייתה איזשהי התפכחות, שנדע להתמודד עם ההשלכות.
בינתיים, דמיינו את הפרצופים שהפכו מוכרים כל כך חוזרים, את החיוכים שישובו לפני האימהות, האבות, הילדים, הבעלים, בני ובנות הזוג, האחיות, האחיינים, ברגעי האיחוד. דמיינו את בעלי החיים, את השכנים, את החברים מהבית, כשהלב שלהם יחזור להיות שלם. אני לא יכולה לחכות לדמעות השמחה שכבר שכחנו שקיימות. תתרכזו בזה, כל יום ביומו, בתקווה שהעסקה תצליח להיות מיושמת עד תומה ותביא איתה את השפיות שאנחנו צריכים בכל מאודנו. זה הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו.
התרעות פיקוד העורף