גם בלי להיות קרוב משפחה או חבר של חטוף, הלב מחסיר פעימה והבטן מתכווצת בשעות המותחות האלה. בעל כורחם הפכו הפרצופים של החטופים מוכרים בכל בית. אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים אותם ממש באופן אישי, יודעים שאלון אהל מנגן בפסנתר ואגם ברגר בכינור, שרומי גונן אוהבת ללבוש בגדים מנומרים, ושצחי עידן הוא אוהד של הפועל תל אביב. נשבר לנו הלב כשאנחנו רק מנסים לדמיין את הסבל שלהם, ואנחנו חשים הזדהות עמוקה עם הכאב של המשפחות מעוררות ההשראה שלהם.
התרגשנו כשנועה ארגמני חולצה מהשבי, היישר אל מיטתה של אמה הגוססת ליאורה, ולפחות הספיקה להיות לצידה בימיה האחרונים; וכשאביגיל עידן, הילדה המתוקה והכובשת, שהוריה רועי וסמדר נרצחו, חזרה הביתה והתאחדה עם אחיה ואחותה; וכשאורי מגידיש התקבלה בקריאות שמחה בבית סבתה.
אחרי המחלוקות, ההתבטאויות הקשות והפוליטיקה המכוערת שזיהמה אפילו את הנושא שאמור להיות קדוש, כולנו, כולל המתנגדים לעסקה, כפי שאמרו בעצמם, מאוחדים בתחושת הציפייה. מחכים ומשתוקקים כבר לראות אמא מחבקת את בנה; בת רצה אל זרועות אביה; ומשפחות שלפחות יוכלו להביא את יקיריהן לקבורה.
שחרור החטופים, שאמור להתחיל היום אם דבר לא ישתבש בדרך, לא ימחה את הכתם של הפקרתם ב־7 באוקטובר ואת מה שהתרחש ב־471 הימים שחלפו מאז. אבל הוא יתחיל את התיקון והריפוי ויעניק מעט מזור ונחמה למדינה הכאובה והמדממת שלנו. הימים הקרובים טומנים בחובם התרגשות קולקטיבית יוצאת דופן אבל היא תלווה במריטת עצבים. השעות הארוכות ברביעי־חמישי, שבהן העסקה התנדנדה, היו הפרומו למה שמצפה לנו בשבועות הקרובים, שבהם חמאס ישתמש בכל ארסנל הטרור הפסיכולוגי שברשותו על מנת להתיש את משפחותיהם המותשות גם כך של החטופים, ואת כולנו.
גם ברגעים האלה, רגע לפני שהחטופות הראשונות חוזרות, השמחה וההתרגשות מלוות בכאב ובחשש. הלב נשבר בגלל כל החטופים שלא זכו להגיע ליום השחרור, שסיימו את חייהם במנהרות אפלות לאחר שחוו סבל בלתי אנושי. והלב חרד ודואג עם המשפחות שיקיריהן נמצאים בשלב השני של העסקה וחוששות שהם חלילה יישארו מאחור.
לפי המתווה, גם אם הכל יתנהל כשורה, יעברו שבועות ארוכים עד לחזרתם של כל 98 החטופים. אבל צריך להיאבק על כל אחד ואחת מהם, חיים או מתים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. רק אחרי שכולם יהיו פה נוכל להתעורר סוף־סוף לבוקר שאחרי ה־7 באוקטובר.
התרעות פיקוד העורף