בואו נדבר תכלס - לצה"ל הישגים מרשימים מול היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור הסובבים אותנו (חמאס וחיזבאללה). נדמה שאין חולק על כך. הפגיעה המהותית הזו אפשרה למדינה שלמה להתנהל בסוג של שיגרה בעוד הלחימה בדרום נמשכת, ואילו בצפון הפגיעה הייתה מהירה ואנושה יותר, הביאה לצמצום מהותי של האיום הצבאי מצפון וחוללה תהליכים הן בלבנון והן בסוריה שמקומם יאה לספרי ההיסטוריה.
צה"ל עשה את מה שהוא טוב בו - לדבר בשפה הצבאית. מה זה אומר? מטרות צבאיות, מחסני אמל"ח, אתרי ייצור, בונקרים ומנהרות, פעילים צבאיים בכירים יותר או פחות ופירוק המערכת הצבאית של היריב - כל זה גם ניתן למדידה - היקפי פגיעה וניתוח משמעויות קצר.
אבל, וזה אבל משמעותי מאוד - הפרט הכי משמעותי בהסכם החזרת החטופים הקרוב הוא העובדה שהוא דומה מאוד להסכם שנוסח בחודש מאי האחרון. המשמעות היא שהפעילות הצבאית הענפה והמרשימה לפירוק יכולותיו הצבאיות של חמאס, כמו גם ההישגים הבלתי מוטלים בספק מול חיזבאללה בצפון שהיו מחודש מאי ואילך, לא הצליחו כמעט לשנות את תנאי עסקת החזרת החטופים לטובתנו. קרי - לא הצלחנו לתרגם את ההישגים הצבאיים לכדי הישגים מדיניים.
זהו פרט חשוב שהסיבה לו יכולה להיות אחת משתיים:
מקבלי ההחלטות במדינת ישראל לא יודעים לקשור בין ההישג הצבאי לרווח מדיני.
ההישגים הצבאיים בשטח מול חמאס (ומול יתר ארגוני הטרור) אינם משפיעים עליו.
הגם שיתכן שמקבלי ההחלטות שלנו אינם מצטיינים במשא ומתן בשפה הערבית, להערכתי הסיבה העיקרית נעוצה דווקא בסעיף השני.
מי שקרא את טוריי מאז תחילת המלחמה וביתר שאת מאז פרסמתי את טורי הראשון בנושא זה (מעריב, פברואר 2024) מבין כי, כמו קאטו הזקן, טרחתי להבהיר כמעט בכל דרך שמדינת ישראל לא מדברת את שפתו של חמאס (וגם לא את שפתו של חיזבאללה). חמאס הגדיר לעצמו מטרה עליונה והיא הישארותו בשלטון כריבון בעזה (עם ממשלת בובות כמסכה או בלעדיה) בסיום המלחמה. לשם כך אימץ הארגון אסטרטגיה של "צומוד" (העמידה האיתנה). יכולותיו הצבאיות מבחינתו יכולות לסייע להשגת מטרה זו, אבל הן לא העיקר, בטח לא למול עוצמתו האדירה של צה"ל, והכי חשוב – הן בנות שיקום מהיר באופן יחסי גם תוך כדי הלחימה ובוודאי עם סיומה – גיוס אלפי נערים וציודם בנשק קל ופתיחת מחרטות לייצור רקטות וטילים.
ישאל אותי הקורא התמים איך אני רואה, לאחר עסקת החטופים, דרך שאינה לחימה צבאית למיגור חמאס. התשובה - בהחלט יש כזו.
רצועת עזה, לבנון, ובמידה רבה גם סוריה – כולן תצטרכנה שיקום אזרחי (פינוי הריסות, הקמה מחדש של מבנים, שיקום מערכות חשמל, ביוב מים ותשתיות נוספות, שיקום המרחב הציבורי, שיקום כלכלי ועוד נושאים רבים). שיקום כזה דורש מעורבות גבוהה מאוד של גורמים זרים ובינלאומיים בשטח (מומחי ידע) ודורש כסף רב מאוד (!) - מיליארדי דולרים שאינו בנמצא במקומות אלו. לפיכך, לא יהיה זה מופרך להסיק שמי שיממן את השיקום, יוביל אותו ויהיה גם הנהנה העיקרי מהרווחים הטמונים בו יהיו מדינות המפרץ (הציר הסוני המתון) לצד ארצות הברית.
וכאן בדיוק טמונה יכולת ההשפעה הדרמטית של ישראל – בניגוד לעבר לאחר כל סבב לחימה ברצועה או בצפון שבו ישראל לא הייתה מעורבת בשיקום האזרחי ביום שאחרי, הרי שעתה חובה להפנים כי עליה להיות מאוד דומיננטית בתהליך השיקום האזרחי, היות שזה הכלי הדרמטי היחיד שיש בידיה בכדי להשפיע על היום שאחרי הן ברצועת עזה (והן בלבנון ואולי גם בסוריה) בפרט למול ההבנה שזה הולך להיות האינטרס העליון של חמאס מכאן והלאה.
מה זה אומר "מאוד דומיננטית" - היכולת להוביל, לעצב, להתנות תנאים, לאשר ולהתנגד לנעשה בגבולותיה. בשונה מבעבר, דווקא ההישגים הצבאיים המרשימים, ניתנים לתרגום למעשה המדיני. שליטה על השיקום האזרחי ברצועת עזה/ מעורבות גבוהה בו, תאפשר להצר בהדרגה ולצמצם את יכולותיו השלטוניות של חמאס כריבון/שליט ברצועה. זה מהותי מאוד, ואפשרי לביצוע, במיוחד עתה כשממשל טראמפ הוא זה שייתן את הטון, כשישראל יכולה גם לכרוך את הרחבת "הסכמי אברהם" בעניין זה, במיוחד בלבנון עימה אין לישראל חיכוכים משמעותיים למעט חיזבאללה.
זה אפשרי וזה בידינו וזה מהותי הן למיגור חמאס (וחיזבאללה) והן לקידום סדר אזורי חדש במזרח התיכון, בהתאם לאינטרס הישראלי ולאינטרס המובהק של הממשל החדש בארצות הברית.
אי שימוש בכלי הזה יהפוך את המלחמה הזו לסבב לחימה נוסף בסך הכל (וארוך מהרגיל), כשהסבב הבא כבר באופק, וכשחמאס וציר ההתנגדות מקבלים זריקת מרץ מחודשת לפעול בזירות נוספות בדגש על יהודה ושומרון.
התרעות פיקוד העורף