"אנחנו פשוט רוצים לראות אותן חוזרות הביתה", אמרה לי יעל, תושבת אחד מקיבוצי העוטף, שהוסיפה: "ברור שאנחנו סקרנים, אבל אחרי כל כך הרבה זמן של אכזבות, למדנו לתת לתהליכים לקרות בלי לצפות כל רגע לעדכון".
התחושות הללו מגיעות על רקע הדיווחים על הפסקת האש הצפויה, שגם היא מתקבלת בזהירות. הזיכרון מהפסקות האש הקודמות עדיין צרוב וכואב – "ההפסקות" לכאורה אותן חמאס נהג ליישם באיחור של דקות עד שעות מעבר למוסכם, שהתממשו לזמן קצר והופרו פעם אחר פעם, הפרות שגבו חיים, הן אלו שהפכו לקרקע לחידוש הלחימה במועדים אחרים.
השקט התקשורתי היחסי הזה מפתיע. תושבי העוטף, שמורגלים באזעקות ובריצה למרחב המוגן, רגילים גם להילחם על המקום שלהם בשיח הציבורי. השינוי הזה – ממצב של שפע אמירות קולקטיביות למצב של המתנה זהירה – מצביע על בגרות ציבורית. אולי, כמו במלחמה עצמה, גם כאן הם מבינים שלא הכול בשליטתם.
יתכן והשקט היחסי נובע מכך שלעסקה עלולים ויש יאמרו שאף צפויים, מחירים כבדים. ההקלה של אחד, היא החרדה של אחר. מאות מחבלים צמאי דם אמורים להשתחרר ליהודה, שומרון וירושלים, משם הם עלולים לפגע בעתיד בישראלים ויהיה מי שישלם בחייו. גם באותו חלק ממחבלים שישוחררו הרחק מכאן, יהיו כאלה שלאחר 3 שנים יתקבלו חזרה אם לא יעסקו בטרור. עצם שחרור מחבלים מלהיט את הרוחות ברחוב הפלסטיני, שלהוב יצרים הוא כשלעצמו מצע לטרור. מדובר באיום ממשי שאזרחי ישראל כולם מתחילים להפנים, קל וחומר תושבי העוטף שכבר חוו על גופם מיד ראשונה את האימה.
האם מדובר בתהליך שנובע מהבנה עמוקה יותר ובוגרת של מורכבות המצב? או שאולי זה פשוט ביטוי לעייפות? כך או אחרת, מה שבטוח הוא שתושבי העוטף, גם כשדברים תלויים בין שמיים לארץ, בוחרים להמשיך לחיות את חייהם בשקט, בתקווה ובאמונה, גם אם הלב לא מפסיק לרעוד.
התרעות פיקוד העורף