הלב שלי נקרע לשניים: זהו תפקידנו לעת הזו | הרב דוד סתיו

הלב שלי נקרע לשניים. מחד, הלב הומה ומתרגש לראות את היקרים לנו, שנגזלו ממשפחותיהם ומחייהם לפני קרוב לשנה וחצי, היישר למנהרות החושך והרצח של חמאס. קשה שלא להזיל דמעה של התרגשות רק מלדמיין את המשפחות שחייהן הפכו לגיהינום מאז 7 באוקטובר ההוא.

מחציתו השנייה של הלב חמוצה ומבועתת, אינה מפסיקה לחשוב על המשפחות והחטופים שלא זכו להתאחד, ושמי יודע איך ומתי ישובו להיפגש. הלב גם מתפלץ מהמחשבה שהעולם, בעקבות שחרורם של מרצחי חמאס, יהיה עולם גרוע הרבה יותר וגם מסוכן הרבה יותר לעם היהודי ולמדינת ישראל. גם מראות הפלסטינים החוגגים את ניצחונם אינם מרגיעים את הלב.

מה תפקידנו לעת הזו? ראשית, הקשבה – אם צריך ללמוד משהו ממחדלי 6 באוקטובר, הרי זה להקשיב לקולות האחרים, שמתריעים מפני סכנה, אם זו הנגדת ביחידת המודיעין, איש הרדיו מנתיבות, או כל מתריע אחר. אסור לזלזל בעמדות הצד השני ולבטל אותן, גם אם נחליט שלא לאמצן.

ולא פחות חשוב, גם אם נישאר חלוקים בדעותינו, וזה כנראה המצב, אסור שמחלוקת זו תסיח דעתנו מהעיקר: ההכרה ברוע של אויבינו, שמבקשים לכלות את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, בלי קשר לעמדותינו בשום נושא. המתנה שאסור לנו לתת לאויבינו היא לראות אותנו מפולגים ושונאים כתוצאה מעסקת החטופים הזו.

שנית, חיבוק – לכל מי שחושב אחרת מאיתנו. אין כאן טובים ורעים, אין כאן משיחיים ותבוסתנים. כולם רוצים את שתי המטרות, השבת החטופים וחיסול חמאס. יש ויכוח על הדרך, יש מחלוקת על החוכמה שבעסקה באופן שבו נעשתה וכן הלאה. אין מחלוקת על המטרה. חיבוק למשפחות החטופים, שיקיריהן נשארו מאחור והן מטולטלות בין ייאוש לתקווה. חיבוק למשפחות השכולות, שחלקן תומכות בעסקה וחלקן מתנגדות לה. רק בזכות המחיר הגבוה ששילמו זכינו להגיע לאן שהגענו.

שלישית, תפילה – אף אחד לא באמת יודע להגיד לאן תוביל אותנו ההחלטה על עסקת החטופים, ולכן, לא פחות מחיבוק ועידוד, אנו זקוקים לתפילה. תפילה שהחטופים יחזרו שלמים בגופם ובנפשם. תפילה על אלו שנותרו מאחור, שלא יאבדו את התקווה לחזור אלינו בקרוב. תפילה על עם ישראל, שידע להתגבר על אלפי המרצחים שיוצאים לחירות. תפילה שהשם ישלח תבונה לראשיה, שריה ויועציה של ממשלת ישראל, שיקבלו את ההחלטות הנכונות. ההחלטות שלהם הן העתיד של כולנו בארץ הזאת.