נתניהו הוא אסטרטג טוב. היה לפחות. בשנים האחרונות זה הצטמצם. האופק האסטרטגי שלו והוא עברו יותר ויותר למהלכים טקטיים, כאלה שמבטיחים לו הישרדות בתפקיד.
מצער מאוד, אבל זאת עובדה. פיטורי - התפטרות הרמטכ״ל היא טעות כפולה, אסטרטגית וטקטית כאחד. נתניהו שגה בהערכה לאן המהלך הזה יוביל אותו וטעה כאשר דחף יחד עם שר הביטחון ומקהלת המעודדים שלהם, את הרמטכ"ל החוצה. לכן, עכשיו הוא נשאר לבד. חשוף בצמרת. ללא ״מעיל רוח״, ללא שכפ״צ.
האמת היא פשוטה, כל עוד שר הבטחון, הרמטכ״ל, ראש השב״כ וגם חלק מהקצונה הבכירה של צה״ל (ראש אמ״ן, אלוף פיקוד דרום) חצצו בינו לבין הציבור - ניתן היה לכוון את האש כלפיהם. ה״דרג המדיני״, הגדרה עמומה של ראש ממשלה וממשלתו, יכול היה לטעון - הם, הם האשמים. הם לא התריעו, הם לא הזהירו. אילו ״רק משכו בשרוול הפיג׳מה שלי״ בשבת ה-7 באוקטובר בבוקר, הכל היה נראה אחרת. ברור שזו אמירה פשטנית לחלוטין, כי היו אזהרות והתרעות וכמובן ראש הממשלה ושריו נושאים גם הם באחריות לכשל הכלל מערכתי הזה.
חלק גדול מהציבור קיבל את הגירסה השטחית הזו והפנה את חיצי הביקורת כלפי ממלאי התפקידים הבכירים. ואמנם משפחות חטופים וחלק מהמשפחות השכולת שחיפשו את האחראים למחדל, אלה שנעלמו באותו בוקר ארור, תבעו את קבלת האחריות מהם.
אכן זה קרה. נתניהו דחף החוצה ראשון את שר הביטחון, שהיה גם יריבו פוליטי וגם אתגר אותו בניהול המלחמה. הוא ניסה לפטרו פעם, חזר בו ואז חיפש מועד מתאים חדש. ושב ופיטר אותו. גלנט הלך, עדיין לא סיפר את סיפור המלחמה מנקודת ראותו. זה עוד יגיע. נותרו הרמטכ״ל וראש השב״כ, שעליהם הגן גלנט במידה מרובה, על הרמטכ״ל באופן פורמלי ועל ראש השב״כ שכפוף לראש הממשלה, מתוך קוליגיאליות. כך, אגב, נכון וראוי.
עכשיו, השניים נכנסו לקו האש, טרף לשרים וחברי כנסת, אשר היטיבו לקרא את תנועת השפתיים של נתניהו, דמם של הלוי ובר, הותר. הרמטכ״ל פרש ראשון, החרה - החזיק אחריו אלוף פיקוד דרום. רונן בר, ראש השב״כ, יתקשה להישאר שם לבד, גם דרכו החוצה סלולה.
ומה יקרה עכשיו? ההגיון וההיסטוריה מלמדים כי המחאה לא תשכך. הההיפך. היא תגבר ותלך, כפי שאכן קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים. דדו, הרמטכ״ל, התנדב להתפטר, מצפונו לא הניח לו. אך הדבר לא סייע לנחקרים האחרים של ועדת אגרנט. הארוע הסתיים בהתפטרות גולדה ודיין עצמו נאלץ לפרוש.
לנתניהו אין עוד שפנים בכובע. את מי הוא יאשים עכשיו? אם יתמיד בגירסתו ויצביע על הרמטכ״ל ואלופי צה״ל, הם ישיבו לו כי את שלהם עשו. בכאב ובצער גדולים הם פרשו והלכו לביתם ועכשיו תורך, יאמרו לו. אנחנו שילמנו את המחיר האישי. הן הרצי הלוי והן ירון פינקלמן לקחו אחריות ויצאו בכך מקו מאש. עכשיו הוא נשאר חשוף. לנתניהו ולממשלתו אין במי לתלות את האשמה. אם ינסו לחזור ולתקוף את המפוטרים ואת המתפטרים.אלו ישיבו - אנחנו כבר בחוץ, עכשיו אתם.
עוד לא ברור מתי ואיך. אנחנו הרי בעיצומו של התהליך, הפסקת האש היא שבירה וחילופי חטופים ואסירים נמשכים. הציבור עוצר את נשמתו, משפחות החטופים מתמקדות בשמירת הפסקת האש וסופרות דקות ושניות בין שבוע לשבוע. הן אינן רוצות לומר או לעשות משהו שיאיים על התהליך, שמא ההסכם יקרוס. אבל מעבר לפינה כבר ממתין החלק הבא, השני, של ההסכם והוא מונח על כרעי תרנגולת. דרישות החמאס וישראל רחוקות מאד אלו מאלו. טראמפ, שמילא תפקיד מרכזי כבר ״נגע ונסע״, אין זה מעניין אותו כמו החלק הראשון. טראמפ היה זקוק לו לקראת ההשבעה וכניסתו לתפקיד, וגם להוכיח כי הוא יכול. בינתיים, הוא ייסחף לענייני הפנים, ממילא לשם כיוון מלכתחילה.
לכן, לכשיתברר כי אין המשך, חלילה, של ההסכם - תתעורר סערה ציבורית גדולה. אבל גם אם הכל לפי יתנהל כהלכה, ברגע שהפרק הזה יסתיים, הציבור יתעורר. הוא לא יניח לקברניטי המחדל הגדול בהיסטוריה של ישראל להמשיך בתפקידם ללא בירור עמוק ויסודי של מה קרה עד ה-7 באוקטובר ומאז.
הממשלה מתחמקת מבשורה ונמנעת מהבירור החיוני הזה. כמעט אלפיים משפחות שאיבדו את יקיריהם לא יעברו לסדר, הם ילחמו למען ועדת חקירה ממלכתית. ממשלת נתניהו לא תעמוד בלחץ. כבר עכשיו נראים סדקים. פרישתו של בן גביר מצמצמת את הרוב הקוליציני, אין דרך חזרה. לפנינו מחכים מבחנים נוספים, כמו חוק ההשתמטות והמהפיכה המשטרית. גם אם לכאורה תצלח אותם הממשלה, ילכו ויתגברו גלי ביקורת, ועוד לא אמרנו דבר על התוצאות הכלכליות של המלחמה שהשפעתן תגבר ותלך.
נתניהו עתיד להצטער כי לחץ כל כך על ״מחזור 7 באוקטובר״ להתפרק. בלעדיהם, יצטרך גם הוא לפרוש. אל תתפלאו אם כמוצא של הרגע האחרון הוא עצמו יוביל לוועדת חקירה (ממלכתית או אחרת) ויתלה בה ״עד שיסתיימו דיוניה, אבל זאת משענת קנה רצוץ. הדרך מובילה לשינוי הגדול".
ד״ר נחמן שי הוא דיקן ההיברו יוניון קולג׳, מכון ללימודי היהדות. שימש בעבר שר התפוצות ודובר צה״ל