ביום ראשון, עם ההכרזה על הפסקת האש בעזה, ביקש העולם להציץ לתוככי הרצועה ולהתרשם מההרס, מהחורבן, מהעזובה ומ”האסון ההומניטרי” שדווח עליהם יומיומית בשנה האחרונה.
במקום זאת, הוא קיבל הפקה של מופע חזרה לחיים מאת ארגון טרור שנקבר אינספור פעמים ורצה להראות שהוא לא נקבר ממש. מדינות העולם הערבי, שהתחרו זו בזו בניפוח מספרי ההרוגים ברצועה והתפארו בכינויים הארסיים שהודבקו לישראל, כ”רוצחת עם”, הופתעו לראות את הבר מינן החמאסי קם לתחייה.
חמאס אכן הפיק מופע. כל איש מנהלה, פקיד, שוטר או מאבטח הצטוו “לעלות על מדים” כדי לשדר נוכחות נרחבת בעיר עזה. טירוני טרור, שגויסו אך לאחרונה, יצרו פסאדה של “לוחמי חופש” ותיקים. ההטעיה הייתה כה משמעותית שגם כתבים ופרשנים המתמחים בנושא נפלו למלכודת ותיארו את ארגון המחבלים הבזוי הזה כממשל הבא של הרצועה.
חמאס אומנם התכונן כהלכה לטקס שחרור החטופות הראשונות. הוא הפגין שליטה ברחוב העזתי וצייתנות מדהימה של הקהל. חמאס ביקש להציג לעולם שהוא ארגון שמכבד הסכמים ולכן בחר בשלוש החטופות “העומדות על רגליהן”. התחושה הייתה שהציבור הפלסטיני בעזה חושש מאוד עדיין מהמחבלים החמושים.
בכל מקום בעולם שבו צפו באירוע הביזארי, נבהלו ותהו כיצד יצליחו רעולי הפנים להעביר את רומי, אמילי ודורון לידי אנשי הצלב האדום. זה נראה כפסע מאירוע רב־נפגעים, אבל כך זה בעזה – משתפים את הציבור באירוע ומאיימים עליו בקלצ’ניקוב.
מה שאמור היה להיראות מעל מסכי הטלוויזיה בעולם כאירוע ישראלי, היינו, שחרור מרגש של שלוש חטופות ששהו במנהרות 471 ימים, הפך למצג חמאסי שגרם “לחצי השני” שלהם, תושבי הגדה המערבית, לצאת בהמוניהם לרחובות, לחגוג את “הניצחון” ולזעוק “אל דפה חמסאוויה” (הגדה היא חמאס).
שחרור החטופות ריתק את הישראלים בעוד שבחלק מהמקומות התפלאו מחזרת חמאס ושאלו איך קם עוף החול הזה מההריסות והפגין שליטה שכזאת.
מה למדנו מהמופע? לטווח הארוך, חמאס לא ישתנה ולא יהפוך לארגון מדיני כמו פת”ח בשעתו. הוא ידבק בטרור כי שם תהילתו. אכן, מנהרתו אמנותו. מול המחבלים הללו, שהטרור הוא כל עולמם, ניאלץ לחיות לנצח על חרבנו, להמשיך לרדפם ולהיזהר שלא ייחטפו לנו עוד ישראלים, כי כל חטיפה תשחרר עוד מאות מחבלים.
לטווח הקצר, ישראל תצטרך לעמוד בפני הדילמה הכואבת אף יותר מזו של שחרור מחבלים רוצחים. אם נרצה לראות את שאר החטופים שבים לישראל, ניאלץ לראות את מוחמד סנוואר יוצא ממחבואו ומפקד על כוח השליטה החמאסי ברצועת עזה.
אחרת, מה יניע אותו להסכים לשחרור שאר החטופים? מאידך, אם נתעקש להגיע אליו ואל חבורתו, כנראה לא נגיע אל החטופים.
הכותב הוא אל"מ (מיל'), מזרחן, מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי