נאום ההתפטרות של הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי מאופיין במילה אחת – אותנטיות. זה כל כך נדיר במקומותינו, שזה היה פשוט מדהים לראות שזה עדיין אפשרי. האותנטיות הזו – היכולת לומר משפט ולהתכוון אליו - מבדילה את הנאום של הלוי מנאומים של מנהיגים רבים אחרים. כדי להבין את עוצמתו של הנאום, כדאי להכיר את המושג "זליגה״ - מצב שבו יש פער בין שפת הגוף של הדובר לתוכן דבריו.
כשאנחנו צופים בזליגה, גם אם אנחנו לא אנשי מקצוע ולא יודעים לזהות מה בדיוק היה הפער, כאשר ישנו פער בין תוכן הדברים לשפת הגוף – זה גורם לנו לתחושת אי־נוחות. לבני אדם יש רדאר מצוין, זוהי יכולת הישרדותית להבחין מתי אדם מנסה לסלף מידע, מתי יש חוסר התאמה בין שפת גופו לבין הדברים הנאמרים על ידיו.
לאורך כל הנאום, הלוי גרם לשומעים להרגיש שהוא עומד מאחורי כל מילה שהוא אומר. כשהוא מדבר על צער ואובדן - הוא מתכוון לזה. כשהוא מדבר על לקיחת אחריות – ניתן לראות שזו לא אמירה ריקה מתוכן. אחריות לא אומרים שלוקחים, אחריות זו מעמסה שמרגישים בכל הגוף, והרצי בהחלט מרגיש היטב את המעמסה הזו.
לעומת זאת, מה שבלט בהיעדרו בנאום של הלוי היה הניסיון להשפיע על דעת הקהל דרך מסרים כפולים, הפניית תשומת הלב לנושאים אחרים, או ניסיונות לרכך אמירות מתוך שיקולים פוליטיים או אסטרטגיים. הנאום הזה היה כל כך חריג באותנטיות שלו, בחוסר הניסיונות לעשות מניפולציות או לנסות ליצור נרטיב – שניתן היה לראות לראשונה זה זמן רב עד כמה התרחקנו מהערכים האלה.
רטוריקה מחושבת
מה שמרתק בנאום של הלוי הוא לא רק מה שיש בו, אלא גם מה שאין בו. בניגוד למנהיגים רבים במצבי משבר, הלוי לא מפעיל את המנגנונים הפסיכולוגיים המוכרים לנו כל כך טוב - אין הכחשה של המציאות, אין האשמה של אחרים, ואין ניסיון להסביר למה "בעצם זה לא כזה נורא". במקום זאת, הוא פשוט ניצב מול האמת, חשוף ופגיע, ומדבר מהלב.
כשהוא מצהיר: "אני הוא המפקד ששלח את פקודיו לקרב שממנו לא שבו ואל העמדות שמהן נחטפו", הבחירה שלו להשתמש בגוף ראשון יחיד אינה מקרית. זו בחירה שמשקפת תפיסת עולם שלמה - האחריות היא אישית, הכאב הוא אישי, וההתמודדות חייבת להתחיל מהמקום האישי הזה. זוהי דוגמה נדירה למה שפסיכולוגים מכנים "מנהיגות אותנטית" - כזו שמתבססת על שקיפות מלאה ביחסים, מודעות עצמית גבוהה ופרספקטיבה מוסרית ופנימית.
המעניין הוא שכאשר הלוי מדבר על פתרונות ותיקון, הוא עובר לגוף ראשון רבים. זה מראה על הבנה עמוקה - את הכישלון הוא לוקח על עצמו, אבל את התיקון הוא מבין שחייבים לעשות ביחד. זו לא רק רטוריקה מחושבת, אלא ביטוי לאינטליגנציה רגשית גבוהה ולהבנה עמוקה של תהליכי שיקום ארגוני. המעבר הזה מהאישי אל הקולקטיבי מדגים את מה שחוקרי מנהיגות מכנים "מנהיגות משתפת" - היכולת לשלב בין אחריות אישית לבין הובלה משותפת.
כשהוא אומר: "חשבתי שלא ראוי לעסוק בעצמי ובעיתוי סיום תפקידי כשגורל החטופים מתנדנד ובני משפחותיהם במתח עצום", הוא מדגים איך אפשר לקבל החלטה שבה לא רק אני במרכז אלא יש מקום בשיקולים להביא בחשבון גם את תחושותיהם של אנשים אחרים.
הלוי מציג מודל של החלטות שמבוססות על ערכים ברורים - לא על פוליטיקה, לא על תדמית, ולא על שיקולים אישיים. כשהוא אומר: "מאז 7 באוקטובר הישרתי מבט אל הכישלון מדי יום", הוא מדגים איך נראית התמודדות אמיתית עם משבר. זוהי דוגמה למה שנקרא "Value-Based Decision Making" - תהליך שבו הערכים והעקרונות המוסריים מנחים את קבלת ההחלטות, גם כשהיא קשה ומורכבת.
מעבר לאותנטיות, נאום ההתפטרות של הרצי הלוי הוא יותר מסתם דוגמה למנהיגות ערכית. הוא מהווה מודל לדרך שבה אפשר להתמודד עם כישלון בצורה שלא רק לוקחת אחריות אלא גם סוללת דרך לתיקון. היעדר הזליגה בנאום, יחד עם השילוב המדויק בין רגש לשכל, בין אחריות אישית לאחריות קולקטיבית, ובין הכרה בכישלון לתקווה לעתיד, הופכים אותו למסמך נדיר שמלמד אותנו משהו עמוק על מה זה אומר להיות מנהיג, ועוד יותר – מה פירוש המושג לקחת אחריות.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה
[email protected]