ועדת החקירה המוצעת היא צעד הכרחי כדי להבין מה קרה ולמנוע הישנות. איך זה שהתעלמו מהאזהרות, שהחמיצו סימנים, שהגבול נותר חשוף? איך עברו יותר מ-10 שעות עד שהכוחות הישראלים הגיעו לקהילות הנצורות במדינה קטנה כמו ישראל? אלו שאלות בוערות שרודפות את הציבור, וסירובה של הקואליציה לחפש תשובות הוא בגידה באזרחים אותם היא אמורה לשרת.
ועדות חקירה הן מנגנון מבוסס היטב בדמוקרטיה של ישראל, מוועדת אגרנט ב-1974, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ועד ועדת קהאן (לאחר טבח סברה ושתילה ב-1982) וועדת וינוגרד לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. אלו היו בירורים חיוניים לגילוי כשלים. סקרים מראים שרוב מכריע של הישראלים תומכים בחקירה כזו כעת, מתוך הכרה בצורך הבוער במיוחד להבין כישלון כה בלתי מוסבר ואסוני. הממשלה בשלה.
הטיעונים של נתניהו נגד הוועדה מחרידים. בגדול הוא חש ששופטים מוטים נגדו, ולכן אינם כשירים לפקח על התהליך. זהו ניסיון ציני להכפיש את מערכת המשפט, שבאופן מסורתי הייתה בין המוסדות האהודים ביותר במדינה, ומהווה אבן יסוד מכובדת עולמית של הדמוקרטיה הישראלית.
מקורבים לנתניהו טוענים כי במקום המסלול המסורתי, כל ועדה עתידית תתמנה על ידי הכנסת, דרך לפוליטיזציה של ההליכים שמטרתה להימנע מביקורת. נראה שנתניהו, ראש הממשלה המכהן יותר זמן מגל אחד אחר בתולדות ישראל, מוכן פשוט לעשות הכל כדי לקנות עוד זמן, בתקווה שהזיכרון הקולקטיבי של האסון יימוג.
סירובו המביש של נתניהו לקבל אחריות עביר מסר מסוכן: שכדאיות פוליטית היא הכל; שאין מוסר; שאין יותר נורמות. זה לא, למרבה הצער, ייחודי לישראל בעידן הזה. אבל לפחות מבין כל המדינות הדמוקרטיות עלי אדמות, לישראל יש כרגע את המקרה הגרוע ביותר (למרות תחרות רצינית בארה"ב).
התרעות פיקוד העורף