בטור העליתי, לראשונה, את סוגיית השלטון האזרחי של חמאס וטענתי בתוקף כי לחמאס חשוב "היום שאחרי" יותר מיכולת צבאית כזו או אחרת שנפגעה לו. טענתי כי חמאס אמנם מנסה לשמר עתודות צבאיות, אבל מבחינתו הוא חישב מראש את נחיתותו הצבאית מול צה"ל ולמעשה "וויתר" על יכולותיו הצבאיות בעצם היציאה למערכה, כשהאינטרס העליון שלו ממוקד, רובו ככולו, בשימור השפעתו ושלטונו על הציבור בעזה בעזה ביום שאחרי.
טענתי אז, כאמור טענה שנשמעה לראשונה בינואר אשתקד, כי האמצעי הקריטי שבאמצעותו הוא שומר את השפעתו ושלטונו על הציבור בעזה הוא הסיוע ההומניטארי הנכנס לרצועה. אלא שבשל מדיניותה התקיפה של ארה"ב בנושא, הבנתי כבר אז, כי בניגוד לניסיונות למנוע הכנסת סיוע הומניטארי, עלינו להתמקד דווקא בחלוקת הסיוע ההומניטארי ברצועה ולקחתו מידי חמאס ואונר"א.
אז, בשלבי המלחמה הראשונים (פחות או יותר) הטענה נשמעה לרבים, שלא בצדק, תלושה מהמציאות. התפיסה הרווחת הייתה כי רק לחץ צבאי ופירוק שיטתי של יכולותיו הצבאיות של החמאס יובילו אותו להיכנע. כיום כולם כבר מבינים כי מדינת ישראל כנראה שוב לא הבינה את חמאס ושגתה בגיבוש אסטרטגיית מלחמה המתבססת כמעט אך ורק על מאמץ צבאי, בעוד שחמאס ממוקד רובו ככולו דווקא במאמץ האזרחי-שלטוני, ומשהבינה לא ניהלה מאמץ משמעותי למול יכולותיו האזרחיות של חמאס ושליטתו על האוכלוסייה בעזה.
זהו פער בלתי נסלח, שאם מדינת ישראל לא הייתה מאפשרת לו להיווצר, יותר מסביר בעיניי להניח שתמונת המצב כיום בסיומם של 15 חודשי מלחמה ועם התמונות של שחרור החטופות ותחייתו המחודשת של חמאס בעזה, הייתה אחרת לחלוטין.
תפיסת מלחמה שמשקיעה רבות במאמץ למול יכולותיו האזרחיות-שלטוניות של חמאס, הייתה משיגה אפקט הפוך לזה הקיים כיום – זו תפיסה שהייתה מייתרת את חמאס (הופכת אותו למיותר כשגורמים אחרים מחלקים את הסיוע ההומניטארי ובהם גם ישראל עצמה) במקום להעצימו כיריב שווה וראוי שהצליח למרות הכל לשרוד – כפי הנעשה כיום, והייתה מביאה את חמאס עצמו לבקש עסקה שחרור חטופים בתנאים טובים לאין ערוך לישראל מאלו שבהם אנו נאלצים להסתפק כיום.
זו סוגיה קריטית - אסטרטגית מהמעלה הראשונה הנוגעת למאפייני ניהול המלחמה שלנו והבנתנו את האויב. ניתן לצרף לה גם את מאפייניה האופרטיביים של הלחימה שלנו בשטח (הפשיטות) ונכונותן בהתמודדות עם ארגון טרור כמו חמאס, ואת העובדה שמאפייני עסקת החטופים עליה חתמה ישראל לא מזמן דומים מאוד לאלו של עסקת החטופים ממאי 24, על אף ההצלחות הצבאיות הכבירות בלבנון, בסוריה וחיסולו של בינואר בעזה – שזה כלשעצמו אומר דרשני ומטיל סימן שאלה לא קטן על מאמץ המלחמה הישראלי, עד כמה באמת השפיע על חמאס בעזה ומדוע כשלנו בתרגומו להישגים בעסקת החטופים הנוכחית.
כל אלו מחייבים, בראייתי, חקירה מקיפה דווקא של ניהול המלחמה החל מה-7 באוק' 23', האם והיכן טעינו וכיצד, מי קיבל את ההחלטות הגורליות וכיצד והאם ניתן היה לפעול אחרת.
עתה, בשוך הקרבות ובעוד הפסקת אש מיושמת בשטח, יש לנתק את הוויכוח הקיים באשר למאפייני הועדה שתחקור את האירועים עד ל-7 באוק' (ולסיים את הוויכוח הזה לאלתר), לבין הצורך בהקמה לאלתר של ועדת חקירה דווקא לניהול המלחמה מ-7 באוק' ואילך.
התרעות פיקוד העורף