תחילת מימושה של עסקת החטופים הנוכחית הביאה חגיגות שמחה שפרצו ללא גבול לאחר שהמתח הלאומי עלה ונצבר, מלווה באכזבות קורעות לב. לא היה אפשר שלא להתחבר אל רגשות משפחותיהן של החטופות ששוחררו ואל תחושות התקווה והחששות של משפחות החטופות והחטופים שטרם שוחררו.
כפי שכבר כתבתי במדור זה, לא הייתי מהסס לרגע לקבל את העסקה על כל מגרעותיה. היא הטובה ביותר שאותה הצליחו נציגי המדינה להשיג, והיינו חייבים לשלם את המחיר. אך מכאן והלאה אסור לנו להסתחרר. אסור לאבד את ראיית המציאות ואת הבנת העתיד. העסקה עצמה מציבה בפנינו אתגרים לאומיים כבדי משקל, בנוסף לאלה שכבר היו בפנינו. היא אינה תחילת איחודו של העם משום שאיחוד זה אינו מושג כתוצאה מכמה ימים של התרוממות רוח. היא מייצרת לנו בעיות ביטחון חמורות.
ראשית, הייתי מרגיש טוב יותר אם בצד גלי השמחה על שחרור החטופות היינו מוצאים זמן לעבור לכמה דקות של דומייה בכיכר החטופים. להביע תודתנו למאות חיילי צה”ל שהקריבו את חייהם כדי להרוס את חמאס, להחזיר את הביטחון לתושבי העוטף ולאפשר את הסכם שחרור החטופות והחטופים.
הפסקת האש נכנסה לתוקפה, אך אין עדיין אלטרנטיבה אמיתית לשלטון חמאס ברצועה ולשליטה שלו בשיירות המזון המגיעות לשם. אין אנו יודעים אם אכן נצליח למנוע מחמאס לשקם את כוחו. כבר בשלב הראשון של העסקה אנחנו מזרימים קרוב ל־100 מחבלים לרחבי יהודה ושומרון, ולאחר מכן נזרים קרוב לאלפיים נוספים ליהודה ושומרון ולעזה. הם חוזרים לשם כגיבורים וישולבו מהר בכוחות הלוחמים נגדנו. ויהודה ושומרון הם זירת מאבק מורכבת וקשה הרבה יותר משהייתה זירת המאבק בעזה. הקרקע רוחשת ושחרור המחבלים ילהיט את הרוחות במחנות הפליטים. אירועי טרור של יחידים לא ייפסקו. כשאזרחים נושאי נשק מחזקים אותנו בזירה רצחנית זו, אנחנו נמשיך את הוויכוח בשאלה אם יש לתת לאזרחים כשירים לשאת כלי ירייה.
ונעבור אל חזית הפנים. עכשיו, בעצם הימים האלה, פוליטיקאים בכירים, חסרי כבוד ורגש אחריות, אינם מתביישים, למען קידום פוליטי, להמשיך ולתקוף את הרמטכ”ל שלנו, האמון על ניהול מלחמות ישראל כולן מאז 7 באוקטובר. קשה לי לחשוב על התנהגות בזויה מזו. פוליטיקאים קטנים ומסיתים למיניהם מכרסמים ברגשי האמון של הציבור בצה”ל ורוצים לשכנע את העם שמלחמותינו מנוהלות על ידי רמטכ”ל כושל. והמדיה אף טורחת לצטט אותם כאילו אמרו דברי אלוהים חיים.
אשליית איחוד העם גלשה אל עבר המהפכה המשפטית, שהיא במהותה הפיכה משטרית. שני הורים שכולים מהמלחמה הנוכחית, שטובת אחדות העם מול עיניהם, מאמינים שהם נושאים את הבשורה, כשלמעשה הוועדה למינוי שופטים תהפוך מוועדה שחציה פוליטית וחציה מקצועית לוועדה שכולה פוליטית. גלגלי החקיקה מנצלים אשליה זו ונעים קדימה ביתר כוח.
והאם נערכנו לעשות משהו אמיתי ורציני כדי לבלום את הקטל בדרכים? כאן לא מדובר בארגוני טרור. כאן זה אנחנו נטו, והיכולת להגן על החיים נמצאת רק בידינו. האם חלחלה ההכרה שעלינו לשמור על החיים גם בחזית פרוזאית ואפורה זו, שהוסיפה בשנת 2024 לרשימת המשפחות השכולות מספר מבהיל של 434 משפחות?
לפנינו חודשים ארוכים של מתווה מורכב לשחרור החטופות והחטופים כולם. כמעט כולנו, על אף הסיכונים והמחיר הכבד, רוצים לראות בהצלחתו של מתווה זה. וזוהי אכן השעה שבה עלינו להפגין אחדות אמת, לכבוש אמביציות פוליטיות אישיות, לדעת לכבד את הפיקוד הבכיר בצה”ל המנהל כיום את מלחמותינו, אפילו אם כשל בעבר, במיוחד לנוכח העובדה שהמערכת הפוליטית כולה כשלה אף היא. כאן אולי תתחיל אחדות העם. אבל אסור לשקוע באשליה שעסקת שחרור החטופות והחטופים עצמה מולידה את הגאולה. לאחר חגיגות השמחה, כולנו נהיה במבחן.
הביוגרפית הגדולה של הציונות ובניית המדינה שבדרך, פרופ’ אניטה שפירא, כתבה בספרה הביוגרפי “ככה זה היה”: “ראיתי את מדינת ישראל מראשיתה ועד עצם היום הזה. מעולם לא הטלתי ספק ביכולתה לגבור על כל אויביה מבחוץ. בזמן האחרון אני חרדה מפני אויביה מבית, מפני שלטון מושחת ומשחית, מפני אובדן הסולידריות הפנימית שהייתה הדבק ששמר עלינו כל השנים”. נקווה שחרדתה לא תהיה חרדת אמת.