"ראיתי את קרינה שלי פצועה, מדממת, מבוהלת, ויצאה לי צרחה כזאת מהבטן כי לא יכולתי לעשות כלום. היא שם ואני פה, חסרת אונים", סיפרה אירה ארייב על צפייתה בסרטון התצפיתניות. ליבי יצא אליה אז. אמא של נעמה לוי בכלל לא הייתה מסוגלת לדבר. בעצם, תחילה ניסתה. ישבה לריאיון אל שולחן מאולתר מול יישובי העוטף העשנים. במחצית המסך גררו את בתה בשערותיה. נערה יפה, מדדה, מדממת. אימה אפלה בעיניה. בטוח שזו נעמה? דני קושמרו שאל, ואמא איילת התכווצה פתאום, ופניה התעוותו לכדי בכי איום ונורא.
חמש פעמים ראיתי את המפגש עם המשפחה. בלופים. ובכיתי בכולם. ועדיין, התיעוד של הרגע הראשון עם ההורים לא נועד לעיניי. זה היה רגע של קדושה, של סערה, של אינטימיות בין בת שחזרה מהתופת לאמא מערסלת ויולדת מחדש. והרגע הזה היה צריך להיות שלהן. היו שם מצלמות. חיילות במדים דחפו אותן אל הפרצוף והגוף. קרוב מדי לנעמה לוי, שותפות לא קרואות בחיבוק הראשון עם אחיה ואחותה. הן טרחו לתקתק מצלמות גם באיחוד של קרינה עם אחותה היחידה. ניכר היה שהחטופה שאך זה שבה מודעת למצלמה, מוטרדת ממנה. אולי רצתה להתפרק, לצעוק את הצעקה שאמא שלה צעקה בכל חודשי השבי בלי תיעוד מול כל העולם?
זה היה מטריד, שלא לומר צורם. מי ביקש רשות לחדור לפרטיות הרגע הגדול, הנפלא, הנורא הזה? וגם אם קיבלו רשות, בשם איזה שיקול דעת ביקשו אותה בזמן כזה של הכרת הטוב למי שקלט אותן ראשונות במדים? ברגעים הראשונים, החשופים, לא רק מצלמות רבות היו שם. בכל אחד מהמתחמים המתינו לשבות נציגי צה”ל, השב”כ, משרד הבריאות ומשטרת ישראל. בכל מתחם המתין גם צוות רב־מקצועי הכולל רופאים, אנשי מערך בריאות הנפש וקציני ליווי ות”ש.
היה מי שאמר שהבנות הללו הופקעו מאמותיהן ברגע שנשבו והפכו לבנות של כולנו. הרי כולנו היינו בכיכר והתפללנו לשלומן ועצרנו מנשום ביום שבת. אולי היינו זקוקים לתיעוד הזה כדי לחזור לעצמנו. ובעיקר כדי להזכיר את מה שצריך לעשות מהר, דחוף, מחר, עם כל שאר החטופים. אבל היינו יכולים להמתין קצת. יום או יומיים לפני שהפכנו את נעמה, קרינה, לירי ודניאלה לריאליטי הכי מסעיר בעיר. אולי מוטב היה, ורגיש, לאפשר להן את זכות הצווחה הראשונה והבכי הראשון הרחק מעין העדשה.
התרעות פיקוד העורף