לא מתרגלים לרוע: לקח הצפרדע והאזהרה מפני אדישות

ליבנו פעם ורטט מהתרגשות, במעמד שובם של החטופות, במסגרת העסקה עם בני עוולה. אנו נושאים תפילה לחזרתם של כל החטופים. כרזות החוצות זועקות – "זה לא נגמר עד שכולם חוזרים", "לא לומדים לחיות עם זה".

תמרור אזהרה שקורא בראש ובראשונה לנו – לא מתרגלים לרוע. לא לומדים לחיות עם זה. ההתרגלות המסוכנת והמאיימת, לכוח ההרגל ולרוע – ללמוד לחיות עם זה, נוכחת בגזירת הפתרון הסופי של פרעה, כנגד עם ישראל , כפי שמתאר התנ"ך בספר שמות: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת... אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה", היא גם מתכתבת עם מכת הצפרדע במצרים: "הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים".

הצפרדע מביאה בשמה, תובנות ומשמעויות. כך מפרש הפרשן ר' שמשון רפאל הירש, שהשם צפרדע מורכב משתי מילים: צפר ( צפרא)- מלשון בוקר ואור, ודע-מלשון דעת.

נוסיף על כך קריאה נוספת ואקטואלית בימים של לקחי טבח צפרא, השבעה באוקטובר בשעה 6.29, הדורש שינוי מהותי, בתפיסת הביטחון: צפר- מלשון צפירה והתרעה, דע- מלשון ראיה ידיעה ומודעות של בוחן מציאות. דע כיצד לפעול ,לצפור ולהתריע, על מנת למנוע אסון.

הנה כי כן, לקח מכת הצפרדע בפרשתנו מתייחס לניסוי המפורסם שנערך ב-1872, בו  הונחה צפרדע חיה בתוך מיכל עם מים קרים. בכל שניה טמפרטורת המים הועלתה. הצפרדע לא זזה ולא קפצה מהמכל. אחרי שעתיים וחצי נמצאה הצפרדע מתה בתוך מים רותחים. במשך השנים ניסוי הצפרדע, הפך לאנלוגיה למצב שבו אדם לא מגיב לסימנים ולמידע מאיימים, אודות שינוי הדרגתי וההתעלמות מהם, מחוללת שינוי קיצוני ודרמטי. הצפרדע הקטנה, מציבה לנו תמרור אזהרה ומקרקרת- בשום אופן, אסור להתרגל לרוע. לא לומדים לחיות עם זה.

כך גם לקח מכת הצפרדע המתבשלת, מציג לנו תסמונת הרת אסון, של התרגלות, התקבעות והתאהבות בקונספציה שגויה, שמתעלמת  מסיכונים, שנוהגת באטימת אוזניים, בעצימת עיניים ובחוסר הקשבה ונגועה בהיבריס וביוהרה. זהו לקח הקונספציה משבעה באוקטובר, שהתבשל כאותה צפרדע, בסיר הרותח.

יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה שיחול ביום שני 27 בינואר, מציב לעיני כל העולם, תמרור אזהרה - לא להתרגל לרוע, לא לומדים לחיות עם זה.

בימים אלו, אנו עדים  לאנטישמיות גואה ופושטת בעולם כנגד מדינתנו וצבאנו, בדמותו הצבועה של  בית הדין הבינלאומי בהאג, עלינו להזכיר לו,  את אותם ימי חשיכה, דמוניזציה ורוע בשואת  אירופה, של משתפי הפעולה ועוזריהם של הנאצים ימ"ש , שהתרגלו לרוע ,לזוועות השואה ונתנו ידם להשמדת ששה מיליון יהודים ומתוכם, מיליון וחצי ילדים. העולם התרגל לרוע ולמד לחיות עם זה. האדישות שלטה באותם ימים נוראיים.

אמיל גוסטב פרידריך מרטין נִימֵלֵר היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם. שירו העוצמתי זועק כנגד אדישות, פסיביות, שתיקה, חוסר מעש והתרגלות העולם לחיות עם זה, עם זוועות הנאצים ועוזריהם: "לא השמעתי את קולי": תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט. ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט.  ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי. ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי. ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם,  לדבר בעדי".

מכת הצפרדע מהדהדת בשירו  של יורם טהר לב, במשמעותה האחרת והאקטואלית למגינת לבנו, בהקשר לקריאתה של הצפרדע- לא לומדים לחיות עם זה, נוכח תסמונת הקונספציה הפתולוגית שאחזה בראשי הצבא והמדינה – עצימת עיניים ואטימת אוזניים, בערבו של יום הרת עולם שפקד אותנו באבחת חרבות ברזל בשבעה באוקטובר: "אַנְשֵׁי הַצְּפַרְדֵּעַ, אַנְשֵׁי הַדְּמָמָה, אִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמַע".