התחקיר מתאר את יום רימוני ההלם, יום שיבוש שהתקיים בתחילת מרץ 2023, היום שבו מחלף השלום הפך לכיכר תחריר, ככה תיארו את זה אז. כמו בהפגנות רבות באותה שנה, הגענו בטוחות בצדקת הדרך שלנו, במאבק על מדינת ישראל דמוקרטית וליברלית.
בכל זיכרונותיי את המאבק נגד ההפיכה המשטרית, זכרתי את המשטרה אגרסיבית, אבל בשנת 2023 היה הבדל עצום. רימוני ההלם של אותו יום היו יריית הפתיחה להידרדרות קיצונית ומהירה של המשטרה, בהובלת ״רוח המפקד״, אם אפשר לקרוא לאיש כמו בן גביר מפקד.
לא סתם אמרו שהמשטרה נפלה, אם אחרי הפגנה למען השבת החטופות והחטופים מעבירים לילה במעצר, אם נטלי צנגאוקר נדרסת על ידי פרש ועינב צנגאוקר סופגת מכות משוטרים, אם ירדן מן נזרקת למעצר עם כתב אישום תוך 24 שעות בגלל מילה של גב' עידית סילמן, אם ח״כ נעמה לזימי נדחפת על ידי שוטר - הנפילה ברורה.
ופתאום, השר התפטר. עבר רק שבוע מאז, אבל אני נשבעת שהרגשתי שהרוח המדוברת מתחילה להתפוגג. קשה לתאר במדויק את התחושה, אבל בעקבות שיח עם שוטרות ושוטרים בשטח, רצון בתיאום מצד המשטרה, הכלה של פעולות משפחות החטופים – משהו מרגיש שונה.
בלב שלי תמיד האמנתי שיש שוטרות ושוטרים שזו לא דרכם, שלא מגדירים אותי כאויב שלהם, אבל באמת שהיה קשה למצוא אותם. בטח אחרי השבעה באוקטובר.
בכל מעצר שלי יצא לי לדבר עם שוטרים בתחנה, להקשיב, לענות לשאלות, להתבונן, ולמדתי המון דברים על המשטרה: מחוסר מקצועיות משווע, אי־ידיעת החוק ומחסור בתנאים ובכוח אדם, ועד אכפתיות, הקשבה, רצון לדעת את האחר. יש שם הכל מהכל, והשבוע הרגשתי הרבה יותר צד אחד.
אני רואה את אנשי המשטרה וגם אנשים בעלי דעות מנוגדות לשלי כחלק ממני, מהעם שלי. ואולי אולי, כשמלמעלה לא יורידו יותר פקודות של השלכת רימונים – נצליח לבנות גשרים. אני מאמינה שיכול להיות פה טוב. לא רק טוב יותר. פשוט טוב.
התרעות פיקוד העורף