50 שנה מפרידות בין מלחמת יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973, למלחמת השבעה באוקטובר שאנו מצויים בה. היו אלה שני אירועי זוועה שבהם חשו ישראלים רבים שהמדינה נתונה בסכנה קיומית. להשוואה בין שתי מלחמות אלה ניתן להקדיש כרכים שלמים. ברשימה הנוכחית אוכל להתייחס לנקודות ספורות בלבד.
בשנת 1973 מנתה אוכלוסיית ישראל פחות מ־3.5 מיליון נפש. מספר החרדים הפטורים משירות הסתכם בכמה מאות, ובכלל האוכלוסייה החרדית הייתה צנועה בהיקפה ומעמדה הפוליטי היה שולי למדי. היו אז רק ארבעה חברי כנסת חרדים לעומת 18 כיום (עליית החרדים והפיכתם לגורם מרכזי בפוליטיקה הישראלית היא פרי פועלו של מנחם בגין, שעלה לשלטון ב־1977).
היה ידוע שמצרים אינה יכולה להשלים עם שליטת ישראל בסיני ושהיא מתכננת מלחמה. אבל "הקונספציה" באותם ימים הייתה שמצרים לא תפתח במלחמה לפני שתשיג עליונות או לפחות שוויון בכוח האווירי. המודיעין התעלם מכל הסימנים למלחמה הקרבה, אבל בשעות הבוקר המוקדמות של השישה באוקטובר 1973 הגיעה ידיעה ודאית שהמלחמה תפרוץ באותו יום.
הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) התעשת, דרש גיוס מילואים נרחב והציע לבצע תקיפת מנע של חיל האוויר. שר הביטחון משה דיין היה מוכן לגיוס מילואים מצומצם בלבד והתנגד לתקיפת מנע. בדיון אצל ראש הממשלה גולדה מאיר, היא אישרה גיוס נרחב (בניגוד לעמדת דיין) - אך לא את תקיפת המנע.
מבחינת יחסי הכוחות, אציין שהצבא המצרי לבדו (כלומר ללא הצבא הסורי) היה כמעט כפול בגודלו מצה"ל, והיה מצויד בטילים נגד מטוסים שפגעו קשות בחיל האוויר הישראלי, וחיל הרגלים המצרי היה מצויד בטילים חדישים נגד טנקים.
מצרים וסוריה נתמכו בידי מעצמת־על – ברית המועצות, שציידה אותן במיטב הנשק. ואילו ארה"ב שלחה לישראל במהלך המלחמה כמויות אדירות של נשק ותחמושת במסגרת "רכבת אווירית".
המלחמה נפתחה בו־זמנית בשתי החזיתות בדרום ובצפון. השלבים הראשונים היו נוראים. הסורים כבשו את מוצב החרמון ושבו את חייליו. המצרים כבשו את המוצבים לאורך התעלה (למעט מוצב אחד שעליו פיקד מוטי אשכנזי).
במהלך המלחמה נפלו בשבי האויב קרוב ל־300 לוחמים, שרבים מהם עברו עינויים קשים. המצב הצבאי נראה קודר. לאחר המפלות בימים הראשונים שקע שר הביטחון דיין בדכדוך, אך הרמטכ"ל דדו תפקד למופת, וקיבל את ההחלטות האסטרטגיות הנכונות, שעיקרן היה חלוקה נכונה של הכוח בין חזית הדרום לחזית הצפון, וקביעת המועד הנכון לחציית תעלת סואץ.
הלחימה הנוראה בדרום הסתיימה כעבור כ־20 יום, כשצה"ל נמצא בדרכו לקהיר והארמיה השלישית של הצבא המצרי, שחצתה את התעלה, הייתה מכותרת. הלחימה בצפון נמשכה בעצימות נמוכה עוד חודשים אחדים והסתיימה במאי 1974.
כחודש לאחר פתיחת המלחמה החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה (ועדת אגרנט), שסמכויותיה הוגבלו לבדיקת הכנות צה"ל למלחמה, המידע שהתקבל לפני המלחמה וימי המלחמה הראשונים. הבחירות לכנסת התקיימו בסוף דצמבר 1973, פחות משלושה חודשים מפרוץ המלחמה. הציבור שב ובחר במערך בראשות גולדה מאיר, שהקימה מחדש את ממשלתה וחזרה להציב את דיין כשר הביטחון.
סמוך לאחר הקמת הממשלה החדשה הגישה ועדת אגרנט את דוח הביניים, שבו הטילה את מלוא האחריות על הדרג הצבאי, ובין היתר על הרמטכ"ל דדו, למרות הישגיו בניהול המלחמה. דדו הגיש את התפטרותו. שלוש שנים לאחר מכן נפטר מהתקף לב, ואולי משיברון לב, בהיותו כבן 50.
הוועדה נמנעה מלעסוק באחריות המיניסטריאלית של הממשלה, פטרה את דיין מאחריות אישית וציינה לשבח את גולדה מאיר.
אולם ההפגנות נגד הממשלה נמשכו, ועיקרן היה דרישה להדיח את שר הביטחון דיין.
גולדה יכלה להמשיך בתפקידה אילו הדיחה את דיין, אך היא בחרה להתפטר בעצמה. נראה שהייתה שותפה לכאבו של דדו, ולימים סיפרה שדדו הציל את מדינת ישראל.
מתכון לכישלון
50 שנה לאחר מכן, בשבעה באוקטובר 2023, ביצע חמאס טבח נורא ביישובים ובמחנות צה"ל הסמוכים לרצועת עזה, וחטף מאות אזרחים וחיילים, חיים ומתים. כך פרצה המלחמה הנמשכת כשנה ושלושה חודשים ולא הסתיימה עד היום (לעומת מלחמת יום הכיפורים, שבחזית המצרית נמשכה 20 יום). ראוי להשוות בין שתי המלחמות ובין שני המנהיגים שניהלו אותן.
יחסי הכוחות ישראל־חמאס הם בצורה בולטת לטובת ישראל, הנהנית משליטה אווירית מלאה ומעדיפות מוחלטת בכוח אדם ובאיכות הנשק. לא כך היה במלחמת יום הכיפורים, שאז נהנה האויב מעדיפות ניכרת. הלוחמים הישראלים גילו במלחמה הנוכחית גבורה עילאית, כשם שגילו במלחמת יום הכיפורים. למרות זאת, ישראל לא הצליחה לנצח בעזה, וחמאס ממשיך לשלוט ברצועה.
רק חטופים בודדים שוחררו בפעולה צבאית. את החטופים (עדיין לא את כולם) ניתן היה בלית ברירה לשחרר רק במחיר נורא של שחרור מאות טרוריסטים רוצחים. תכנון המלחמה התבסס על סדרה של פשיטות על הרצועה, ללא כיבוש שטח, ללא שליטה בסיוע ההומניטרי ומבלי שהוכן תחליף לשלטון חמאס.
התוצאה היא שחמאס ממשיך לשלוט, ממלא מחדש את שורותיו וזוכה לאהדה אדירה בזכות שחרורם של רוצחיו מהכלא הישראלי.
מלחמת יום הכיפורים נגד מצרים, שנמשכה 20 יום, הושתתה על אסטרטגיה מוצלחת. לעומת זאת, המלחמה הנוכחית בעזה הושתתה על אסטרטגיה כושלת ועל תכנון מראש של מלחמה ממושכת. הדבר שירת את האינטרס האישי של בנימין נתניהו ושל הרמטכ"ל הרצי הלוי, להרחיק אותם מאירועי השבעה באוקטובר, אך היה בניגוד גמור לאינטרס הישראלי.
היה זה מתכון ברור לכישלון, שאכן אירע. במהלך המלחמה קרס לחלוטין מעמדה הבינלאומי של ישראל. לעומת זאת, במלחמת יום הכיפורים מעמדה הבינלאומי של ישראל לא נפגע ונותר כפי שהיה לפני פרוץ המלחמה.
ניתן גם להשוות את ההתנהגות האצילית של גולדה מאיר להתנהגות הירודה והקלוקלת של נתניהו. גולדה לא הייתה אחראית אישית לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אומנם טענו כלפיה שהייתה יכולה להגיע להסדר עם המצרים לפני המלחמה, אך ספק רב אם אפשרות זו הייתה קיימת.
לעומת זאת, אחריותו האישית של נתניהו זועקת לשמיים. הוא זה ששחרר למעלה מאלף מחבלים, ובהם יחיא סנוואר, תמורת חייל ישראלי אחד. הוא זה שדגל במדיניות שחמאס טוב לישראל.
הוא זה שדאג לחזק את שלטון חמאס באמצעות הזרמת מאות מיליוני דולרים ששימשו בחלקם לבניית המנהרות. הקונספציה שלפיה חמאס מורתע היא תולדה טבעית של מדיניות זו שחלחלה לצה"ל. והניהול הכושל של המלחמה בעזה, אף הוא באחריותו.
גולדה מאיר אישרה לרמטכ"ל דדו את הגדלת גיוס המילואים בסמוך לפרוץ המלחמה (בניגוד לעמדת שר הביטחון דיין). היא גם נתנה גיבוי מלא לאסטרטגיה המוצלחת של דדו. הממשלה בראשותה מינתה ועדת חקירה (אף שנותרו שאלות בדבר היקף סמכותה), והוועדה ציינה אותה לשבח. גולדה אף זכתה בבחירות שהתקיימו לאחר המלחמה.
גולדה, הפוליטיקאית הקשוחה שמעולם לא נכנעה לניסיונות סחיטה של מחבלים, לא ניסתה בשום שלב להטיל את האחריות על צה"ל, על הרמטכ"ל או על אדם אחר כלשהו. היא יכלה לשרוד פוליטית אם רק הייתה מרחיקה את דיין מממשלתה. היא בחרה שלא לעשות זאת. לתפיסתה, האחריות היא משותפת, והיא החליטה להתפטר.
לעומתה, נתניהו מסרב לחקירה כלשהי. מקורביו מאשימים עולם ומלואו: את צה"ל, את הרמטכ"ל ואת בית המשפט. רק נתניהו פטור. מבחינתו, יש לזקוף לזכותו את ההצלחות שאירעו במהלך המלחמה, ואילו הכישלונות הגדולים הם של הזולת. מסתבר שנתניהו הצליח כנראה בדרך פלא לשחרר את עצמו מתחושת האשם, האחריות והבושה. גולדה ונתניהו – עולמות הפוכים.