היה ידוע שמצרים אינה יכולה להשלים עם שליטת ישראל בסיני ושהיא מתכננת מלחמה. אבל "הקונספציה" באותם ימים הייתה שמצרים לא תפתח במלחמה לפני שתשיג עליונות או לפחות שוויון בכוח האווירי. המודיעין התעלם מכל הסימנים למלחמה הקרבה, אבל בשעות הבוקר המוקדמות של השישה באוקטובר 1973 הגיעה ידיעה ודאית שהמלחמה תפרוץ באותו יום.
מבחינת יחסי הכוחות, אציין שהצבא המצרי לבדו (כלומר ללא הצבא הסורי) היה כמעט כפול בגודלו מצה"ל, והיה מצויד בטילים נגד מטוסים שפגעו קשות בחיל האוויר הישראלי, וחיל הרגלים המצרי היה מצויד בטילים חדישים נגד טנקים.
מצרים וסוריה נתמכו בידי מעצמת־על – ברית המועצות, שציידה אותן במיטב הנשק. ואילו ארה"ב שלחה לישראל במהלך המלחמה כמויות אדירות של נשק ותחמושת במסגרת "רכבת אווירית".
במהלך המלחמה נפלו בשבי האויב קרוב ל־300 לוחמים, שרבים מהם עברו עינויים קשים. המצב הצבאי נראה קודר. לאחר המפלות בימים הראשונים שקע שר הביטחון דיין בדכדוך, אך הרמטכ"ל דדו תפקד למופת, וקיבל את ההחלטות האסטרטגיות הנכונות, שעיקרן היה חלוקה נכונה של הכוח בין חזית הדרום לחזית הצפון, וקביעת המועד הנכון לחציית תעלת סואץ.
הלחימה הנוראה בדרום הסתיימה כעבור כ־20 יום, כשצה"ל נמצא בדרכו לקהיר והארמיה השלישית של הצבא המצרי, שחצתה את התעלה, הייתה מכותרת. הלחימה בצפון נמשכה בעצימות נמוכה עוד חודשים אחדים והסתיימה במאי 1974.
כחודש לאחר פתיחת המלחמה החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה (ועדת אגרנט), שסמכויותיה הוגבלו לבדיקת הכנות צה"ל למלחמה, המידע שהתקבל לפני המלחמה וימי המלחמה הראשונים. הבחירות לכנסת התקיימו בסוף דצמבר 1973, פחות משלושה חודשים מפרוץ המלחמה. הציבור שב ובחר במערך בראשות גולדה מאיר, שהקימה מחדש את ממשלתה וחזרה להציב את דיין כשר הביטחון.
סמוך לאחר הקמת הממשלה החדשה הגישה ועדת אגרנט את דוח הביניים, שבו הטילה את מלוא האחריות על הדרג הצבאי, ובין היתר על הרמטכ"ל דדו, למרות הישגיו בניהול המלחמה. דדו הגיש את התפטרותו. שלוש שנים לאחר מכן נפטר מהתקף לב, ואולי משיברון לב, בהיותו כבן 50.
גולדה יכלה להמשיך בתפקידה אילו הדיחה את דיין, אך היא בחרה להתפטר בעצמה. נראה שהייתה שותפה לכאבו של דדו, ולימים סיפרה שדדו הציל את מדינת ישראל.
מתכון לכישלון
יחסי הכוחות ישראל־חמאס הם בצורה בולטת לטובת ישראל, הנהנית משליטה אווירית מלאה ומעדיפות מוחלטת בכוח אדם ובאיכות הנשק. לא כך היה במלחמת יום הכיפורים, שאז נהנה האויב מעדיפות ניכרת. הלוחמים הישראלים גילו במלחמה הנוכחית גבורה עילאית, כשם שגילו במלחמת יום הכיפורים. למרות זאת, ישראל לא הצליחה לנצח בעזה, וחמאס ממשיך לשלוט ברצועה.
התוצאה היא שחמאס ממשיך לשלוט, ממלא מחדש את שורותיו וזוכה לאהדה אדירה בזכות שחרורם של רוצחיו מהכלא הישראלי.
היה זה מתכון ברור לכישלון, שאכן אירע. במהלך המלחמה קרס לחלוטין מעמדה הבינלאומי של ישראל. לעומת זאת, במלחמת יום הכיפורים מעמדה הבינלאומי של ישראל לא נפגע ונותר כפי שהיה לפני פרוץ המלחמה.
ניתן גם להשוות את ההתנהגות האצילית של גולדה מאיר להתנהגות הירודה והקלוקלת של נתניהו. גולדה לא הייתה אחראית אישית לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. אומנם טענו כלפיה שהייתה יכולה להגיע להסדר עם המצרים לפני המלחמה, אך ספק רב אם אפשרות זו הייתה קיימת.
הוא זה שדאג לחזק את שלטון חמאס באמצעות הזרמת מאות מיליוני דולרים ששימשו בחלקם לבניית המנהרות. הקונספציה שלפיה חמאס מורתע היא תולדה טבעית של מדיניות זו שחלחלה לצה"ל. והניהול הכושל של המלחמה בעזה, אף הוא באחריותו.
גולדה מאיר אישרה לרמטכ"ל דדו את הגדלת גיוס המילואים בסמוך לפרוץ המלחמה (בניגוד לעמדת שר הביטחון דיין). היא גם נתנה גיבוי מלא לאסטרטגיה המוצלחת של דדו. הממשלה בראשותה מינתה ועדת חקירה (אף שנותרו שאלות בדבר היקף סמכותה), והוועדה ציינה אותה לשבח. גולדה אף זכתה בבחירות שהתקיימו לאחר המלחמה.
גולדה, הפוליטיקאית הקשוחה שמעולם לא נכנעה לניסיונות סחיטה של מחבלים, לא ניסתה בשום שלב להטיל את האחריות על צה"ל, על הרמטכ"ל או על אדם אחר כלשהו. היא יכלה לשרוד פוליטית אם רק הייתה מרחיקה את דיין מממשלתה. היא בחרה שלא לעשות זאת. לתפיסתה, האחריות היא משותפת, והיא החליטה להתפטר.
לעומתה, נתניהו מסרב לחקירה כלשהי. מקורביו מאשימים עולם ומלואו: את צה"ל, את הרמטכ"ל ואת בית המשפט. רק נתניהו פטור. מבחינתו, יש לזקוף לזכותו את ההצלחות שאירעו במהלך המלחמה, ואילו הכישלונות הגדולים הם של הזולת. מסתבר שנתניהו הצליח כנראה בדרך פלא לשחרר את עצמו מתחושת האשם, האחריות והבושה. גולדה ונתניהו – עולמות הפוכים.
התרעות פיקוד העורף