לפני כמה ימים, בעודי מעבירה הרצאה על אלימות נגד נשים, התגלע ויכוח. אחת הנשים בחדר הכריזה כי "נשים הן לא יצור מיני, ולראייה מי שרוצה סקס כל הזמן זה הגברים". דבריה הציפו שיח סוער בחדר, ונשים אחרות השיבו בקול: "מה פתאום? מי אמר לך כזה דבר?", "זו תפיסה
שמרנית וישנה".

השיח הזה אמנם הגיע ימים ספורים לפני פרשת 'סרטוני יבנה', אבל הוא מסביר הרבה מהתגובות שמסעירות את הרשת. מעבר למציצנות החברתית והשאלות המשפטיות שעולות, הדיון הציבורי והסיקור התקשורתי בפרשה חושפים בפנינו תופעה מטרידה הרבה יותר: החברה מצדיקה אלימות כלפי נשים שלא עונות לקודים שמרניים. במילים אחרות: "תתנהגי בהתאם ולא תיענשי".

להתנהג בהתאם למה? טוב ששאלתם. בהתאם לקודים מדומיינים שמטילים אשמה על נפגעות אלימות, נטועים עמוק בערכים שמרניים וחשוכים של חברה שמתייחסת לנשים כאל אובייקט ולא סובייקט עצמאי, מיני חי ונושם.

אלימות כלפי נשים לובשת צורות רבות, ונשענת על סטריאוטיפים מגדריים שמזינים ומצדיקים את האלימות הזו. אז איך ואיפה אפשר לראות את זה בפרשת "סרטוני יבנה"? תנו לי להסביר.

פוקוס השיח – או על מה לא מדברים

למי שלא ידע, בחוק למניעת הטרדה מינית יש סעיף שידוע בתור "חוק הסרטונים", והוא נועד להגן מפני פגיעה בצנעת הפרט. החוק הזה אוסר על פרסום תמונה, סרט או הקלטה של אדם שמתמקדים במיניות ובעירום שלו, ללא הסכמתו.

זה אומר שהעובדה שהסרטונים האלו הגיעו לכל עבר היא כנראה כי המוני אנשים פשוט עברו על החוק! אבל זה לא היה מוקד השיח, לא של הסיקור התקשורתי ולא של הדיון הציבורי. השיח לא התמקד בחשדות לביצוע עבירה מאסיבית של כל כך הרבה אנשים. השיח לא התמקד בשפיטה מוסרית ופלילית של מי שהדליף וכל מי שבחרו ללחוץ "שתף" לסרטונים. השיח לא התמקד בכאבן של הקורבנות של הטרדה מינית מאסיבית מסוג כזה.

אז במה כן השיח התמקד? בשפיטה מוסרית של הנשים ושל מאמן הכושר על הבגידה בבני הזוג. אבל השפיטה המוסרית כאן אינה רלוונטית. למה? כי היא מהווה תירוץ לפגיעה והפעלת אלימות. וכן, הפצת הסרטונים הללו היא אלימות.

נשים נענשות יותר, ואימהות הרבה יותר

ואם כבר הציבור שופט ומעביר דעתו על מוסריות הנוגעים בדבר, שימו לב מי נתפסות כהכי פחות מוסריות? ניחוש נכון, הנשים עצמן ובעיקר האימהות. עליהן ניתן הדגש ולא על מאמן הכושר. למה? כי נשים נשפטות יותר לחומרה בעיקר כשמדובר במין, ובעיקר כשמדובר באימהות לילדים.

נשים נענשות יותר כי הקודים התרבותיים השמרניים מסבירים באופן ברור כי נשים מיניות הן נשים לא טובות. זה כמובן לא נכון, אבל הענישה הכפולה שחוות נשים שחושפות שגם הן יצור מיני כמו כל בני האדם, ממחישה לנו איך חיבור בין גברים למיניות הוא חיבור שנתפס לנו טבעי ואפילו מקור לגאווה גברית, ואילו חיבור בין נשים למיניות או חלילה אימהות הוא לא רק חיבור לא טבעי, אלא הוא חיבור שהן צריכות להיענש עליו.

תתנהגי בהתאם ולא תענשי

זה המסר שהחברה מעבירה לנשים מאז ומתמיד. לאורך ההיסטוריה, הדרך לשלוט בנשים עברה דרך איום ברור: חריגה מנורמות התנהגות שמרניות תוביל לענישה אלימה. בפרשת 'סרטוני יבנה', השיח הציבורי חשף את אותה תבנית בדיוק. במקום לגנות את הפצת הסרטונים, ראינו האשמת קורבן קלאסית: "מי שצריך חמלה זה הבעלים", "נקמת הבעלים", "איך אפשר לשפוט אותו?".

"הבגידה הפכה להצדקה לאלימות"

אך מה שעומד בבסיס התגובות האלה הוא משהו עמוק ומסוכן יותר: התפיסה שלגבר יש בעלות לגיטימית על גוף האישה ומיניותה. זוהי אותה אידיאולוגיה פטריארכלית שמצדיקה אלימות כלפי נשים - מהפצת סרטונים ועד רצח - בשם "מוסר", "כבוד" או "נקמה". הגיע הזמן להבין ששום דבר לא מצדיק אלימות נגד נשים. לא בגידה, לא פרידה, שום דבר. נשים אינן רכוש של אף אחד.

התגובות הנסערות לפרשה מוכיחות עד כמה קריטי להטמיע מודעות מגדרית בחברה הישראלית רק באמצעות חינוך למיניות בריאה וזוגיות מיטיבה, ופירוק מיתוסים מזיקים נוכל לייצר חברה שוויונית ובטוחה יותר. 

ד"ר אודליה דיין-גבאי | מייסדת המרכז הישראלי לייעוץ מגדרי ומגוון חברתי, חוקרת תקשורת, מגדר זנות ואלימות נגד נשים. מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללה האקדמית אשקלון