ניסיון לממש את הפעימה האחרונה, שבה ישוחררו עשר חטופות נוספות, לא צלח. ישראל דחתה את טענות חמאס, שלא כל הנשים נמצאות ברשותו. המניע לעמדת ישראל היה הרצון שלא לזנוח את הנשים, אולם הייתה גם אפשרות שבמקום הנשים ישוחררו גברים מבוגרים. ישראל החמיצה הזדמנות זו וחזרה ללחימה. כבר אז היו הדלפות מסביבת צוות המשא ומתן שהייתה זו טעות. כיום הטענה נשמעת נכונה עוד יותר כי מאז לא הייתה הזדמנות לשחרר את הגברים המבוגרים, שחלקם כבר אינם בחיים.
פרטי ההסכם הנוכחי לא פורסמו במלואם. הממשלה מנסה להסתירם מעיני הציבור. נראה שבהסכם יש הרבה חורים, חוסרים ונושאים מעורפלים, כנראה מתוך רצון פוליטי לרצות מפלגות מסוימות. פורסם כי “גורמים ביטחוניים” סבורים שהעסקה שברירית, ושאם יתברר לחמאס שאין שלב שני, לא תהיה לו מוטיבציה להשלים את הראשון. לעומת זאת, השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר מאמין שההסכם יקוים במלואו.
מקובל להטיל את האחריות על כשלי המשא ומתן על הדרג המדיני שמקבל את ההחלטות. אולם הגיע הזמן להפנות שאלות קשות גם לגורמים המקצועיים המנהלים את המשא ומתן: מדוע הגורמים המקצועיים, שכנראה חשבו בשני המקרים אחרת מהדרג המדיני, והתעקשו אך לא הצליחו לשכנע, מסכימים להמשיך בפעילותם? האם הם לא היו צריכים לפרוש בנובמבר 2023? ואם לא אז, האם לא היו צריכים לפרוש עתה, לפני חתימת ההסכם העכשווי?
הפרקטיקה המקובלת היא שהדרג המדיני מחליט, ועל הדרג המקצועי לקבל את הדברים גם אם אינו מסכים להם. אולם לדרג המקצועי ישנה עוד דרך פעולה: להודיע על פרישתו ולפרסם את הנימוקים לפרישתו. אין כמעט מקרה שבו זכות הציבור לדעת חשובה כמו במקרה זה.