טוענים שהעולם פונה ימינה ושבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית נתנה גושפנקה ברורה לכך — אף שאולי נכון יותר לקרוא לזה גל פופוליסטי. פופוליזם מתבטא בגישה אנטי־ממסדית ואנטי־אליטיסטית, ולעיתים אנטי־קפיטליסטית, כשבעיני תומכיו לא המוסדות הרשמיים מייצגים את רצון העם, אלא הם, תומכי הפופוליזם.

פופוליזם איננו נחלת הימין הפוליטי בלבד, ותנועת "כיבוש וול סטריט" בארצות הברית והפגנות קפלן ובלפור בישראל הן דוגמאות בולטות. אולם הסיבה לכך שנראה שהעולם פונה ימינה, בנוסף למהפך של טראמפ, היא שהפופוליזם הימני הגיע לעמדת שלטון בכמה מדינות באירופה ומתקרב אליה במדינות נוספות.

ג'ורג'יה מלוני, דונלד טראמפ (צילום: talian Government/Handout via REUTERS)

ברוב המקרים יש מכנים משותפים, כגון התנגדות להגירה, בעיקר המוסלמית, ששינתה את האופי המסורתי של המדינות. אך יש גם הבדלים שנובעים מעצם הרבגוניות של הימין ומשונות בדעות – בעניין מלחמת רוסיה־אוקראינה, בנושאי דת ומדינה, בשאלת משק חופשי או מנוהל ואוטרקי (אף שכולם מתנגדי הגלובליזציה) ועוד.

הממשלות והתנועות המוגדרות כימין נוטות ברובן להזדהות עם ישראל, בין היתר בגלל עמדתן בנושא איום האסלאמיזציה בארצותיהן, אף שיש בהן גם גורמים אנטישמיים שנוטים להזדהות דווקא עם אויבי ישראל. גם בסביבתו הפוליטית של הנשיא טראמפ יש אישים וקבוצות בעלי עמדות אנטישמיות ואנטי־ישראליות מובהקות, שהנשיא עצמו אומנם איננו מזדהה איתן, אך גם לא יוצא נגדן באופן פומבי. ואילו ראשת ממשלת איטליה, מלוני, נציגה בולטת של הימין הפופוליסטי, משתדלת להיצמד יותר לקו "הכפור החם" של האיחוד האירופי כלפי ישראל מאשר לנקוט עמדה פרו־ישראלית ברורה.

ראש פלג אחר של המפלגה הפשיסטית לשעבר באיטליה, ג'יאנפרנקו פיני, שכיהן כשר חוץ בממשלתו של ברלוסקוני וכראש הפרלמנט האיטלקי, היה מתומכיה הגדולים ביותר של ישראל ומתוקפיה החריפים של האנטישמיות בארצו — ללמדנו שאין לסמוך על תגים, לכאן או לכאן. זה חל גם על מפלגתה של מארין לה פן בצרפת, שהשילה את האפיונים האנטישמיים מתקופת לה פן האב והפכה למעשה למפלגה שמרנית רגילה.

מקרה יוצא דופן הוא A.F.D בגרמניה — ראשית, מפני שגרמניה היא גרמניה, על כל עברה, ושנית, כיוון שמפלגה זו, בניגוד לתנועותיהן של לה פן ומלוני, לא רק שלא טיהרה את עצמה מסממנים ניאו־נאציים, אלא שאישים בהנהגתה מביעים דעות שיש בהן נטיות אנטישמיות ואנטי־ישראליות.

מארין לה פן (צילום: REUTERS/Yves Herman)

מצב דומה קיים במפלגה הימנית הקיצונית באוסטריה, שעלולה להרכיב את הממשלה הבאה ושמצהירה על "ניטרליות" בסכסוך הישראלי־פלסטיני, גישה הפוכה לעמדה הפרו־ישראלית של ממשלות קודמות.

אף שישראל ערה למגמות אלה, עליה להתייחס במדיניות החוץ שלה אך ורק לאינטרס המדיני שלה, ולא לשיקולים אידיאולוגיים או אחרים. ממילא אין ביכולתנו להשפיע על הנטיות הפוליטיות במדינות אחרות, וניסיונות התערבות מצידנו בענייניהן הפנימיים של המדינות רק ייצרו לנו בעיות מיותרות והם גם עלולים לפגוע ביהודים שמתגוררים באותן מדינות.

זמן לא רב אחרי הקמת מדינת ישראל, ממשלת ספרד הפרנקיסטית הציעה לכונן עימה יחסים דיפלומטיים — אך נדחתה על ידי ממשלת ישראל בלחצו של השמאל. התוצאה: יחסים דיפלומטיים מלאים כוננו רק ב־1986 בלחץ ארצות הברית, ואילו יחסי ספרד עם העולם הערבי הרקיעו שחקים. למרבה האירוניה, דווקא ברית המועצות הקומוניסטית קשרה קשרים עם ספרד הפשיסטית זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה.

לישראל, כמדינה דמוקרטית, קשה לפעמים להתעלם מהמציאות הפנימית במדינות שהיא מקיימת עימן קשרים דיפלומטיים וביטחוניים, אך, כאמור, עליה לפעול על פי האינטרס המדינתי שלה. אילו נהגה אחרת, כיצד היינו מצדיקים, בין היתר, את שאיפתנו להידוק יחסים עם מדינות באזורנו שבהן דמוקרטיה וזכויות האדם אינן נהוגות?

עם זאת, יש קו אדום שאין לחצותו. כשמדובר במשטרים או בגורמים שהאנטישמיות היא תעודת הזהות המדינית והמעשית שלהם, לעולם אין לטהר את השרץ. ישראל היא מדינת היהודים בהגדרתה, וכל איום על יהודים באשר הם, גם בארצות הברית, באוסטרליה או בצרפת, הוא איום עליה. כך גם להפך: כל איום על ישראל הוא איום על יהודי העולם.

הגל הפופליסטי ששוטף את הכולם מסכן אותנו: כדאי שנתכונן | זלמן שובל

הגל הפופוליסטי בעולם כולל לעיתים מגמות אנטי־ישראליות ואנטישמיות, אבל ישראל צריכה להתמקד בצרכיה המדיניים – אלא אם נחצה קו אדום