ממשלת ה”ימין על מלא” לא באמת מבקשת לשפר את רווחתו של האזרח הישראלי. היא מבקשת להוכיח שגם הימין יודע למשול והיא מערבבת בין משילות לבין כוח. היא נושאת את עיניה לכוח, כבוד וכסף. העימות בינה לבין חלק גדול מהציבור אינו התמודדות בין ימין לבין שמאל, כפי שמנסים לעגן בתודעה תומכי הממשלה המוסתים, אלא בפשטות עימות בין תאבי שלטון וכוח ופטריוטים מתחזים, לבין שוחרי טוב ופטריוטים של ממש, לרבות אלה שהואשמו בסרבנות והיו הראשונים שהתייצבו לשרת במלחמה.
קו ישר מחבר בין הניסיון לחולל הפיכה משטרית לבין המחדל של 7 באוקטובר. אפשר לתמצת את הקשר הזה בשתי מילים שקשורות זו בזו: יהירות והפקרות. הממשלה הנוכחית, מראשיתה, מתנהגת ביהירות מופגנת. את היהירות הזו פגשנו באופן שבו היא ניסתה להעביר את התוכנית של לוין.
ומה שהיא לא הצליחה עד כה לממש באמצעות חקיקה, היא מנסה להשיג באמצעות מינוי מקורבים לתפקידי מפתח במגזר הציבורי. היהירות הופנתה לא רק פנימה, אלא גם החוצה, כלפי חמאס וחיזבאללה: ישראל חזקה, הם מורתעים, אף אחד לא יכול עלינו. את התוצאות והמחיר היקר של הגישה היהירה והמתנשאת כולנו מכירים.
ואשר להפקרות. זו נובעת מתחושת היהירות, והיא נמשכת עד היום בחוסר נכונות של הדרג המדיני, ובראשו נתניהו, להכיר באחריות למחדל הנורא של 7 באוקטובר. בכל מדינה דמוקרטית ממשלה שנכשלה בדבר כל כך מהותי ודרמטי הייתה מניחה למחרת את המפתחות.
ולא רק שהממשלה לא עשתה זאת, היא מסרבת להקים ועדת חקירה ממלכתית, מחשש (מוצדק) פן יבולע לה ולראשה. הממשלה הזו נוהגת בהפקרות לא רק כלפי החטופות והחטופים, אלא כלפי הציבור הישראלי כולו בכל תחום שהיא מופקדת עליו. כל זה משום שאיש ואישה נאחזים בכיסאם וחבורת קרנפים מקיפה אותם ומגינה עליהם.
התרעות פיקוד העורף